כל העיר הזאת ערה

יום חמישי בערב, אמצע אוגוסט, בית הקפה הנסיך הקטן בקינג ג'ורג'. 120 צעירים לא נרתעים מישיבה בצוותא בעיניים עצומות. הם מתנסים יחד במדיטציה. גם בחצר האחורית, מתחת לכיפת השמים, מוקרנות ההרצאה וההתנסות שמתקיימות בתוך הקפה לטובת ערמות הצעירים שלא הספיקו לתפוס מקום במפגש עם ד"ר סטיבן פולדר, מייסד עמותת תובנה ומחבר הספר "ערות בחיי היומיום" (פרדס).

עוד כתבות שיעניינו אותך:
שיעורי מדיטציה לילדים בבתי הספר – זה קורה

סטיבן פולדר. צילום: לילה קמחי

ספרו של פולדר היה לרב מכר בחנויות הספרים הפרטיות במשך 18 השבועות לאחר צאתו. ההרצאה בנסיך הקטן היא חלק מסדרת הרצאות בעקבות הספר, והיא פונה לקהל חסר השכלה בודהיסטית ומתמקדת ביחסים עם האחר. בפתח דבריו מתייחס פולדר למצב הפוליטי בישראל: "רבים ממי שנמצאים כאן בחדר לא יודעים איך מרגיש שלום, כי הם נולדו למצב של קונפליקט תמידי". הוא ממשיך ורומז על התשובה הפרקטית למצב שמקורה בבודהיזם: "ארון הספרים הבודהיסטי, שלא כמו ארון הספרים היהודי, הוא מדריך מעשי שמסביר איך לפקוח את העיניים".

לפני כשנה התחלתי לשים לב שיותר ויותר חברות, קולגות ומכרים שלי בעניין. הם "יושבים" כמה פעמים בשבוע ואולי כל יום, ויוצאים לריטריטים, כלומר כמה ימים של שתיקה ומדיטציה מודרכת הרחק מהעיר. בתקופה מסוימת, על רקע שינויים בחיי, החלטתי גם אני לבדוק את העניין. המילה ויפאסנה נשמעה לי מאיימת, אבל הורדתי את האפליקציה הפופולרית שמדריכה מאל"ף עד ת"ו תרגול מדיטציה בהשראה בודהיסטית: .Headspace Headspace היא אפליקציה שמתהדרת ב־ 18 מליון הורדות ברחבי העולם, הגדולה ביותר מכ־ 20 אפליקציות וסטארטאפים שמטרתם קידום רוגע ורגשות חיוביים, רובם על ידי תרגול מיינדפולנס, או בעברית: מודעות קשובה. על פי אתר קראנצ'בייס הושקעו 150 מיליון דולר באפליקציות מסוג זה רק השנה.

ערות בחיי היום יום. ספרו של סטיבן פולדר

גם אם לא היה בניסיון עם הדספייס כדי להביא אותי להתמיד בתרגול יומיומי, הרגשתי שאני מתנסה במשהו מהספייס, מהרווח שתרגול מסוג כזה מאפשר. הרווח הזה הוא החרך שמתגלה, אם מאפשרים לו, בין העצמי למחשבות או הרגשות שלו. זה בדיוק המקום שמאפשר לשקול מחדש עד כמה רגשות אלו אמיתיים ומגדירים אותנו. מדובר במקומות חמקמקים אך שווים בדיקה לטעמי, אמרתי ושילמתי כ־ 70 דולר לשנה (אחרי הנחה) לשאר הסשנים המוקלטים באפליקציה.

הרוחניות החילונית

נוסף על המיליונים הרבים שמושקעים באפליקציות, כמה אנקדוטות משעשעות מהעולם משקפות היטב את ההתבססות, שלא לומר ההתאבססות, של המיינדפולנס בתרבות האמריקאית בפרט והמערבית בכלל: בתחילת השנה הושקה בדנבר Meetmindful , אפליקציית היכרויות למי שמיינדפולנס היא חלק מאורח החיים שלו, והיא גייסה יותר מ־ 1.8 מיליון דולר ממשקיעים. "ניו יורק טיימס" מתחזק זה יותר משנה טור שבועי בשם Meditation for Real Life שמתאר איך לחוות חוויה קשובה ביומיום. בין הטורים, שיכולים להיקרא גם כתיאור היפר ריאליסטי מפי מעריץ לא כישרוני של בלזק, תוכלו למצוא טורים שכותרתם: "איך להיות מיינדפול על הגריל", "איך להיות מיינדפול בעת קניות בסופר". במנהטן הושק לאחרונה קרון נייד שמיועד לאפשר לאוכלוסייה הממהרת של העיר לעצור ולמדוט בקרון השקט.

עוד בתחילת העשור עסקו במרץ גופי התוכן האמריקאיים בניסיון לפוצץ את בועת הוול־ביינג שאליה התווספה המיינדפולנס כמו הייתה החידוש האחרון מבית סטיב ג'ובס בכיסו של היזם ההייטקיסט. לצדם זעקו חמס שוחרי פילוסופיה עתיקה כנגד השיטה הקפיטליסטית משהו שייעודה שיפור עצמי מתמשך. אגב ג'ובס, סטיבן פולדר נוהג לציין שהוא הגה את הרעיון לחברת אפל במנזר זן.

סטיב ג'ובס. צילום: GettyImages

"קשה להפריז בכמה הפכה מדיטציית המיינדפולנס למקובלת במערב ב־ 20 השנים האחרונות", אומר ד"ר תומר פרסיקו, חוקר במכון שלום הרטמן ומרצה בחוג למדעי הדתות באוניברסיטת תל אביב. "מחקרים נרחבים מאשרים את יעילותה, בתי ספר ואף בתי כלא מלמדים את תרגולה, ומובן שאי אפשר בלי אימוץ טרנדי של מנהלי עמק הסיליקון, כולל סטיב ג'ובס, מארק צוקרברג וכו'. התהליך שעברה הטכניקה המדיטטיבית הזאת מרתק, משום שהוא כולל את שליפתה מהקשרה המסורתי, אריזתה מחדש ככלי בריאותי־עסקי במקום רוחני־טרנספורמטיבי, ושיווקה במסגרת השוק החופשי. המדיטציה שאנחנו מכנים מיינדפולנס היא בעצם גרסה מערבית וחילונית של טכניקה בודהיסטית עתיקה למדי שידועה בשם ויפאסנה – בעברית תובנה או ראייה נכונה". פרסיקו מסביר: "הוויפאסנה תורגלה על ידי אסכולות שונות של בודהיזם במשך אלפיים השנים האחרונות, אבל רק במאה ה־ 20 היא עברה עיבוד לפורמט של קורס בן עשרה ימים. זה קרה כאשר מורים שונים בהודו, בסרי לנקה ובבורמה ביקשו לעדכן את המסורת שלהם ולהגן עליה מפני השפעת הקולוניאליזם המערבי. באופן אירוני הם עיצבו את המדיטציה בצורה מתמערבת, שמאפשרת את היבוא ואת היצוא שלה באופן קל ויעיל. כך אכן הובאה הטכניקה למערב, החל משנות ה־ 70 . אולם רק בשנות ה־ 90 הפכה הוויפאסנה לתופעה פופולרית במעגלי הרוחניות העכשווית, לאחר ששנות ה־ 70 ־ 80 נשלטו על ידי גרסאות פופולריות של טכניקות מנטרה, בראשן מדיטציה טרנסצנדנטלית. משנות ה־ 2000 לערך אנחנו חוזים בשימוש במונח מיינדפולנס, שהוא עוד מדרגה בניתוק הטכניקה הבסיסית מההקשר הבודהיסטי שלה".

ד"ר תומר פרסיקו. צילום: נעם פיינר

באמת עד לאחרונה הייתה מדיטציה כלי בידי הרוחניים ביותר, מי שחיפשו תשובות והיו מוכנים לקבל רעיונות כגון שחרור, קארמה, לידה מחדש, התעוררות מוחלטת, טבע הבודהה, ואולי גם אורח חיים צמחוני, קרבה לטבע ושרוואלים. גם בישראל של שנת 2017 יש ארבעה ארגונים גדולים לפחות שמציעים לימוד ותרגול מדיטציה בתוך קונטקסט בודהיסטי – קורסי מבוא שבועיים לצד ריטריטים מרוכזים. פעילותה של קהילת הבודהיזם בישראל היא ותיקה וענפה, שורשיה אי שם בסוף שנות ה־ 80 , עת חלוצים סללו את הדרך הטובה שמובילה אלפי צעירים ישראלים בשנה מנמל התעופה בן גוריון לניו דלהי. כיום נראה כי הנגישות אל סוגים שונים של מדיטציה התגברה מאוד באמצעות סוג של חילון, שהמופע המתקדם ביותר שלו הוא אפליקציות כגון הדספייס.

כדי להבין עד כמה מהירה הייתה ההתפשטות, די לבקר בבלוג של ד"ר אסף פדרמן ממכון מודע למיינדפולנס, מדע וחברה, בבית הספר ברוך איבצ'ר לפסיכולוגיה במרכז הבינתחומי הרצליה. השנה כתב פדרמן בבלוג: "כשכתבתי את העמוד הזה בשנת 2013 מיינדפולנס בישראל הייתה מוכרת בעיקר למי שהלך ללמוד מדיטציה בודהיסטית. היום, ארבע שנים מאוחר יותר, אפשר למצוא אותה בבתי ספר, בארגונים שונים, במערכת הבריאות ובאוניברסיטאות". לדבריו "יש התפוצצות של קורסים, מורים, גישות וכיוונים. אני גם אחראי לזה קצת, כי הכשרתי כ־ 100 מורים בשנים האחרונות". ההסבר של פדרמן פשוט: "מיינדפולנס מאגדת בתוכה מגוון שיטות טיפול, קורסים וספרים שנועדו לעזור לחולים במחלות גופניות, ולמניעה וטיפול בבעיות נפשיות מסוימות. המקור וההשפעה של הגישות האלה בודהיסטיים, אבל הן עברו שינויים והתאמות במעבר לתרבות שלנו. מודעות קשובה היא סוג של תשומת לב שאפשר לפתח על ידי אימון ותרגול. זו מודעות לא שיפוטית שמופנית באופן עקבי למה שקורה כאן ועכשיו. המילה מיינדפולנס היא בעצמה תרגום של מונח בודהיסטי (סטי, בשפת הפאלי). שמשמעותו הפשוטה היא תשומת לב, או במקרים מסוימים היזכרות. זה מושג חשוב עד כדי כך שהוא אחד משמונת החלקים של הדרך הבודהיסטית לשחרור.

מדיטציה המונית בניו יורק. צילום: GettyImages

"שיטת הטיפול שממנה צמחה תנועת המיינדפולנס היא מבית מדרשו של ג'ון קבט זין (יליד 1944). הוא למד ויפאסנה, זן ויוגה וכעבור שנים הוא שילב את מה שלמד אל תוך קורס אותו לימד לחולים כרוניים בבית חולים. קורס זה נקרא MBSR , נעשה עליו מחקר רב והוא נמצא היום בהרבה בתי חולים ומסגרות אחרות. הוא לקח טכניקות ואולי גם גישה כללית, אבל השאיר בחוץ את כל החבילה התיאולוגית (אם אפשר לקרוא לזה כך בדת שאין בה אלוהים) ואת כל החבילה הפילוסופית של הבודהיזם. הקורס בהפחתת מתחים MBSR וכן שיטות טיפול באמצעות מיינדפולנס מתעלמות כמעט לגמרי מהתוכן הבודהיסטי שהיה קשור למדיטציה". גם פולדר מבין שלמרות ה"רידוד" של המסורת הרוחנית שאותה הוא מורה, הילד המוצלח וההישגי שלה – מיינדפולנס – עושה יותר טוב מרע. "הייתי ביקורתי בהתחלה, אבל היום אני מבין שמיינדפולנס היא ברכה", הוא אומר. "הרצון להירפא, להיות מטופל ולהשיג פתרון לבעיות פשוטות שלי היום הוא לא חדש, גם הבודהה הכיר את זה, כי אנחנו מתחילים מהמקום שבו אנחנו נמצאים. בהחלט אפשר ללמד תרגול את מי שכואב לו הראש ורוצה להיפטר מזה, אבל כאשר הבעיה הזאת נפתרת, מה עם הבעיה הבאה?

"רוב האנשים בעולם לעולם לא יהיו בעניין של דרך רוחנית עמוקה. זה לא מתאים להרבה אנשים, הם לא שם ולא רוצים להיות שם. אז הרבה יותר טוב שיש מיינדפולנס מאשר שלא הייתה, כי זה מביא הקלה להרבה אנשים שלא יכלו להגיע לכך בדרך אחרת. אני שמח מאוד שיש מיינדפולנס".

לדבריו, "מיינדפולנס באה מהתורה הבודהיסטית כטכניקה שהיא דרך לראות את עצמנו – זו ערות או התפכחות – לראות מה אני חווה באמת, לא מה אני חושב על דבר מה או פרשנות על משהו; אלא באמת מה אני חווה. זה חלק מהתרגול הבודהיסטי בכלל, יש עוד הרבה תחומים, אבל זה מה שבמערב תפסו כשער כניסה. מי שרוצה יותר שואל שאלות ומטפס בדרך הרוחנית מתוך השער של המיינדפולנס".

מיינדפולנס. צילום: shutterstock

על הרצף הזה שבין תרגול מדיטציה רוחני לבין שימוש במיינדפולנס למטרת הירגעות, מה מביא אותנו לשבת ולא לעשות כלום למשך דקות ארוכות במהלך כל יום, דווקא בתקופה שכל דקה חשובה לצבירת עוד כוח, כסף ומעמד?

"הכל זה חרדות ופחדים מהעתיד"

לאחרונה חלק גדול ממכוני היוגה והמורים בישראל החלו להציע גם תרגול מדיטציה בקבוצות. אחד המתרגלים במכון כזה הוא אור נתנאלי, בן 33 . "המורה שלי ליוגה הציעה שיעור מדיטציה", הוא מספר, "והתחלתי לתרגל. גם שמעתי על זה במקביל בקורס בתואר השני שעסק בגישה טיפולית שמתבססת על מיינדפולנס. אני חושב יותר מדי, וכמו יוגה זה הרגיש לי משהו שיכול לעזור להשיל את המיידיות של החשיבה, להרחיק אותה קצת ממני. "ההתקדמות שעשיתי בחצי השנה שבה תרגלתי ברצף, 20 דקות כל יום, הביאה לכך שהריכוז שלי גבר, כלומר יכולתי לשמור על קו מחשבה רציף, לחזור למחשבות קודמות שהיו רלוונטיות בשיחה בלי שיתבלבלו לי, לחשוב על רעיון מכל הכיוונים, להבין טיעון לוגי מורכב באופן ביקורתי. עוד דבר שקרה הוא שהתחלתי לקלוט דברים מורכבים ולהיות פחות מטומטם לגבי משמעויות רגשיות בחיי. הגעתי לחוות יותר קרבה רגשית וקשב לגוף. לפני כן הייתי יותר עסוק בחשיבה אינטלקטואלית. הגעתי לרמות גבוהות של ריכוז ופתיחות אבל הרגשתי שלא יכולתי להכיל את מה שיכולתי לקלוט והפסקתי, חזרתי לצפות בסדרות".

אלכס פולונסקי (31) – לשעבר עורך Time Out תל אביב וכיום סמנכ"ל הקריאייטיב של מעפילים, מותג טיפוח לגברים – מתרגל גם הוא מיינדפולנס באופן קבוע. "התחלתי לתרגל
מיינדפולנס לפני שנתיים ומשהו והייתי בתקופה לחוצה קצת. לא משהו נקודתי אלא מין הרגשה כללית מבאסת ולא כיפית, מחשבות מתרוצצות שהופכות למעמסה ושואבות פרודוקטיביות. באותו זמן כבר קראתי לא מעט על מיינדפולנס וזוגתי – שכבר תרגלה קצת לפניי – המליצה לי לנסות. השתמשתי באפליקציית הדספייס בשבועות הראשונים ולאחר מכן עברתי ל־ Calm . בפעמים הראשונות לא קרה דבר, והאמת שגם הבוקר לא קרה שום דבר בתרגול, אבל מתרגול לתרגול הבנתי את הדבר המשמעותי ביותר של מדיטציה עבורי אולי – לראשונה בחיים אני מקדיש לעצמי זמן שבו אני לא עושה כלום. זה קצת כמו שהדפדפן נתקע ואתה סוגר את כל הטאבים ומשאיר רק אחד ריק למשך כמה דקות, ואז מתחיל לחזור בהדרגה לאלה שחשובים, דוחה לאחר כך את אלה שפחות ומתעלם לגמרי מאלה שלא היה להם שום ערך.

אלכס פולונסקי (צילום: איליה מלניקוב)

"זה לא בקטע של הדחקה, אלא יותר מהמקום של לתת לעניינים מסוימים את הזמן שלהם. אני לא מנסה למשטֵר את המחשבות שלי אלא רק לסדר אותן לפי הזמן הנכון להתמודד איתן. זה לגמרי עניין של תרגול והתמדה – בתקופות שהזנחתי, הרגשתי באיזו קלות אני יכול להיסחף בתחושת לחץ סתמית על עניין שהוא שולי לחלוטין באותו רגע, ולא שכל לחץ הוא שלילי. בסך הכל הרבה פעמים האופי, היכולות והרגשות שלנו נחשפים דווקא במצבים האלה, אבל זה שוחק וצריך למצוא איזשהו איזון".

רוב המתרגלים שדיברתי איתם מספרים על משבר ועל ניסיון לקבל תשובות לשאלות על החיים, כמו כולנו. רונה כהן, קולנוענית בת 30, התחילה לאחרונה להעביר שיעורים פרטיים למתנסים בתרגול וכן שיעורי "ויפאסנה עירונית" בסטודיו ליוגה רענן בפלורנטין. "התחלתי בתקופה ארוכה של משבר. לפני שנה וחצי הגיע אליי ספר מדיטציות של אושו ומצאתי את עצמי עושה מדיטציות מוזרות שלו. אבל הייתה שם גם מדיטציית ישיבה שהיא ויפאסנה ויותר התחברתי אליה. חבר המליץ לי ונסעתי לדגניה לוויפאסנה, במרכז לוויפאסנה על שם גואנקה. "מדובר בעשרה ימים שבהם את לא מדברת עם אף אחד, לא כותבת, אין לך טלפון. זה סבל גדול מאוד, השטן, אבל אם מצליחים זו התעלות, את פורצת את הסבל הזה ומבינה שיש משהו אחריו. סבל הוא אלמנט חשוב בדבר הזה – להיות בסבל ולהבין שהוא עובר. אמנם יש מול מי להעלות את הקושי, אבל הסבל הוא בינך לבינך. אחרי חצי שנה עשיתי את זה עוד פעם כדי להבין מה ריגש אותי כל כך, כי הייתי בהתרגשות גדולה וסבלתי אפילו יותר".

ס.נ גואנקה, האיש שמאחורי הוויפאסנה. צילום: GettyImages

איך התחלת ללמד?
"גואנקה ממליץ לעשות שעה בבוקר ושעה בערב, זה מטריף את השכל. את מוצאת את עצמך לא שותה ולא מעשנת, והחיים סובבים סביב זה. בסוף הבנתי שאני עושה את זה בשביל עצמי ולא בצבא שגואנקה מנחיל עם משטר מטורף. אני קמה בבוקר ויושבת לפחות חמש דקות, אני מתרעננת קצת בטלפון ואחר כך יושבת בשקט, לא לרוץ. אני גם מבקשת דברים להיום, חושבת מה אני רוצה בשבילי להיום. הפטפטת הזאת – אני רואה אותה, מבחינה בה ומנסה להשקיט אותה. גם בערב לפני השינה. במהלך היום אני יכולה לשבת רבע שעה אם יש לי זמן או אם זה עולה לי העצבים.

"אנשים מחפשים את מה שנקרא מיינדפולנס. מיינדפולנס פירושה להיות בערות, וזו השאיפה. אני מחלקת את החיים שלי לזמנים שבהם הייתי בערות ולזמנים שבהם לא הייתי בערות, כלומר נוכחת באופן מלא ברגע הזה, בגוף הזה. אני מסתכלת בתמונות ואני אומרת לעצמי 'לא הייתי שם'. בעצם התהליך של להיות בערות הוא של צמיחה רוחנית ושל הראייה שלה". הסוגיות שמעלה כהן בנוגע לקשיים של תרגול ויפאסנה במשך עשרה ימים ויותר, מעסיקות לא מעט אנשים שמתעניינים בנושא אך חוששים להיכנס לזה עד כדי כך. לשאלה אם תרגול מדיטציה ובייחוד ריטריט ארוך עשוי להיות מסוכן, עונה פולדר: "כאשר מדובר בבעיות כגון דיכאון וחרדה או פוסט טראומה, זה תלוי. לפעמים זה יכול להיות מתאים ובסדר, אם יש ליווי של איש מקצוע שסבור שהמצב קל יחסית ובדרך להטבה. כאשר מדובר במצבים חריפים, בייחוד מצבי פסיכוזה וסכיזופרניה, לא כדאי לתרגל מדיטציה במתכונת אינטנסיבית של ריטריט. לאנשים אלה אסור להיכנס יותר מדי לתנאים של בועה מהסוג שקיים בריטריט, כי זה יכול להגביר תופעות לא טובות".

מדיטציה זה הדבר החם. אילוסטרציה (צילום: שאטרסטוק)

עמית הרשקוביץ, קומיקאית בת 29 , השתתפה לפני כשנה בריטריט ויפאסנה בן עשרה ימים.
"הייתי במשבר אישי קשה ושנים הייתה לי מחשבה לעשות את זה, אבל חשבתי שזה נטו כדי להקל את החרדה. לא ידעתי שאני נכנסת למשהו מעבר, עם זאת הייתי תמיד אדם שמחפש משמעות בכל מיני דרכים.

"אחד הדברים שאמרו לנו בריטריט היה ציטוט שאומר שאם נשים לב, הדברים הכי גרועים בחיים לא קרו לנו מעולם. התחלתי לבכות כשהיא אמרה את זה. זה הכל החרדות, לחצים ופחדים מהעתיד. כל הדברים שאני סובלת בגללם באופן יומיומי לא קרו! זה היה משמעותי מאוד. אחרי שבוע חזרתי לתל אביב והמשכתי לעשות מדיטציה. בהתחלה עשיתי 20 דקות בבוקר, אחר כך עברתי ל־ 40 דקות, אחר כך ל־ 40 דקות בבוקר ו־ 40 בערב. אני מצליחה לשמר בעיקר את הבוקר, בערב אני עושה לפעמים 20 . אני מרגישה שזה כמו ליישר את התמונה חזרה בכל פעם".

מעבר לתרגול, אימצת תפיסת עולם בודהיסטית?
"חשוב לי שיעבור שאני לא בודהיסטית. אני לומדת ומקבלת השראה ממורים. תמיד נאבקתי ברעיון שיש אלוהים. אלוהים הוא קונספט בלתי נסבל בארץ, הוא דבר פרטי מאוד, מפקח ומעניש, הוא אל שאם אני חוברת אליו אני מתנכרת מהעולם כולו כי אני אחרת מכולם. לעומת זאת אלוהים בקונספט הבודהיסטי, שזה אהבה, רק מחבר אותי לאחרים. זה נשמע כל כך גס,
עכשיו כשאני שומעת את עצמי". בתל אביב דיבור על אלוהים יכול רק להרחיק אותך מאנשים, לא? "כל הדבר הזה מייצר מרחק מאנשים שלא חווים את זה. זה מייצר גם מרחק מעצמי – יש
הרבה משברים עם דברים שעשיתי בעבר. ככל שהשנים עוברות אתה עובר תהליך של נורמליזציה ואינדוקטרינציה, ואלו דברים שהופכים להיות חלק ממך. אני חושבת שהמדיטציה מאפשרת לי להרגיש מה לא חלק ממני. נניח עציצים, אף פעם לא חשבתי שאני אדם שיגדל עציצים כי זה נראה לי משהו שבא עם הסט השלם של לרצות בעל ולרצות להתחתן ולרצות ילדים, זה נראה לי כמו בורגנות.

מדיטציה יהודית, יש דבר כזה?

מדיטציה מאפשרת לי להגיד 'זה מפגר', ומה שמצחיק שזה נורא מטומטם, אבל אני חושבת שהרבה דברים שאנשים עושים הם מין סיפור העציצים הזה. הם מרגישים שהם מחויבים לקחת משהו כי הוא בא עם סט של דברים אחרים שהם רוצים ולא שואלים את עצמם באמת מה הם רוצים מעצמם. למה החוויה של הקורבנות חזקה כל כך? הדבר הכי משמעותי שהמדיטציה עשתה היא לגרום לי להרגיש הרבה פחות קורבן, כמה שזה קשה, וזה ממש קשה".

מק־מיינדפולנס

הביקורת על המיינדפולנס כשיטת טיפול ואורח חיים במערב מגוונת ורחבה לא פחות מהיקף התופעה עצמה. מחקרים אחרונים הוכיחו את היעילות הקוגניטיבית של השיטה וההשפעה החיובית שלה על יכולות הריכוז, הזיכרון והתפקוד תחת לחץ. כיום חוקרים בתחום הפסיכולוגיה מכנים את התופעה מק־מיינדפולנס (מקדונלדיזציה של מדיטציה) כדי לתאר את ההיבטים הקפיטליסטיים והמסחריים ואת השטחיות של מה שלדידם הוא עוד גימיק בעולם העזרה העצמית. באמת קשה לא לתהות על הקשר שבין תאגידים כגון גוגל ואמזון וכן צבא ארצות הברית, שמעניקים סדנאות מיינדפולנס לעובדים או לחיילים שלהם, לערכים שעמדו בבסיס השיטה. כשאפל מציעה אפליקציות וטכנולוגיית ניטור רגשי כחלק ממערכת ההפעלה שלה (אפליקציית Health), נראה שהיום האירוני הזה שבו נעשה סלפי או נצלם את מספר דקות התרגול שלנו ונעלה לאינסטגרם כבר הגיע.

סוגיה מעניינת נוספת היא עליית המיינדפולנס כתשובה לנזקי הטכנולוגיה. הביטוי Heavy Media Multitasking מתייחס לחלוקת הקשב האינטנסיבית בשעות ארוכות מול המחשב והטלפון וכן תיזוז בין משימות, פופאפים ושיחות. אם נחשוב על משקלה של תעשיית ההייטק בדחיפה של המיינדפולנס נראה שאנחנו נמצאים על מין גלגל ענק או סוג של לופ שבו אנו מבקשים לענות על נזקי הטכנולוגיה בעזרת שימוש בעוד ועוד טכנולוגיה.

בהקשר הזה מצחיק להזכיר דוח של הפרלמנט הבריטי (שמוביל זה שנים החדרה של מיינדפולנס למערכות החינוך, הכליאה ועוד) שמצא שתרגול מיינדפולנס במסגרת העבודה עשוי דווקא להביא לתוצאות הפוכות מהתמדה ויעילות שאותן ביקשו המעסיקים לבסס. הדוח מצא שהתרגול עשוי לעודד עזיבה של מקום העבודה ומעבר לקריירה אחרת אשר רצויה יותר לעובד. כשחושבים על כך בהקשר של התיאור של ד"ר פדרמן למסע של המיינדפלונס בדרכה להתבסס במערב, מצטיירת תמונה מעניינת שמעלה תהיות לגבי הקשר חברה־עובד־מיינדפולנס.

ב"מדיטציה בתרגום: על המעבר של מדיטציית מיינדפולנס מהמנזר הבודהיסטי למרפאת בריאות הנפש" (רסלינג) כותב פדרמן: "ההיסטוריה אינה רק עניין של תיאור בדיעבד, אלא גם של פועלם המכוון של בני האדם. אחרי ככלות הכל, במקרים רבים האנשים שהביאו את המיינדפולנס למערב היו אינדיבידואלים בעלי מוטיבציה 'לעשות היסטוריה'".

אולי מיינדפולנס היא באמת דלת כניסה רחבה אל עולם מעמיק ורב רבדים. עבור חלקנו, מיינדפולנס היא נתיב אל אותו "אינדיבידואליזם מהפכני" – לקבל החלטה אמיצה בקריירה, או מי יודע, לעשות היסטוריה.