הכנסייה הרב תרבותית שמסתתרת לכם מתחת לאף

כמו אוכלוסיית הנשרים ברמת הגולן, בזה אחר זה סניפי בנקים נכחדים ונעלמים מהמרחב העירוני. בתקופתנו הדיגיטלית, אחד השירותים האקסקלוסיביים שהבנקים מציעים לנו זה עצם קיומם הממשי מחוץ לאפליקציה. אוכלוסייה שלמה של בני הגיל השלישי שלא הסתנכרנו עם ההתפתחויות הטכנולוגיות נותרים מאחור ונאלצים לתור ברחבי העיר אחר סניף פתוח. פקידים ועובדים זוטרים מפוטרים, הנכסים נמכרים או מושכרים והמרוויחים הגדולים והבלעדיים הם בעלי הבנק שמתייעלים, מתעשרים וחוסכים כסף על חשבוננו. אני לא יודע מה קורה לסניפי בנקים בגלגולם השני אבל סניף בנק הפועלים שלי ברחוב לוינסקי הפך לאחרונה לכנסייה משיחית. באופן כללי, כתושב רחוב לוינסקי דרומית לעלייה, אני מוקף כנסיות. אם אתם מחפשים הדתה, בואו לדרום תל אביב. יש פה יותר כנסיות מקיוסקים.

מדי סוף שבוע הופך המקלט של הבניין שלי לכנסייה פיליפינית מאולתרת שממירה שירי פופ אמריקאיים מהאייטיז לשירי הלל לישוע במבטא פיליפיני כבד. בפינה של לוינסקי ושד' הר ציון הפכה חנות רהיטים גדולה לכנסייה אריתראית אליה מתקבצים מדי שבת מאות מאמינים שחורים לבושים לבן כדי לחגוג חתונות, בריתות ואירועים. בכניסה יושב אריתראי עם עין אחת כחולה ומחלק מגיגית לחם אריתראי ספוגי ולח שמצוין לחמרמורת.

זוהי רק טעימה מתופעה הולכת וגדלה של הפיכת בתי עסקים לבתי תפילה מאולתרים, אבל חניכתה של הכנסייה החדשה במקום סניף הפועלים ז"ל בלוינסקי 69 היא משהו קצת אחר. להבדיל מכנסיות האינדי האלטרנטיביות, הכנסייה החדשה שנפתחה היא אחת מני סניפים רבים וממוסדים של הכנסייה האדוונטיסטית של היום השביעי הידועה גם בשמה "המשיחית שומרת השבת". הכנסייה היא חלק מזרם אדווניסטי בנצרות הפרוטסטנטית המאמין בביאתו השנייה של ישוע ובמסגרתו מקדשים את יום השבת. הכנסייה נוסדה ב־1863 בארצות הברית ומתנגדיה מגדירים אותה ככת יותר מאשר כנסייה נוצרית. הכנסייה בלוינסקי היא המרכז הקהילתי ה־29 של הכנסייה בארץ שמרכזיה נמצאים במקומות רבים כגון ירושלים, נצרת ואפילו רעננה. הכנסייה מפיצה ספרות בעברית, מפעילה לשכה הנקראת "קרן הידידות עם היהודים" ואף מיסיון שתפקידו לפנות ליהודים שרוצים להמיר את דתם.

הכנסייה בלוינסקי. צילום: שלומי יוסף

היתקלותי הראשונה בכנסייה הייתה כשירדתי בשישי בערב להוציא כסף בכספומט הפועלים שנותר כאנדרטה לבנק. דלתות הבנק לשעבר היו פתוחות וסביבן התאספו עשרות אנשים מלאומים שונים לבושים בבגדי חג. פיליפינים, אריתראים, ניגרים, ספרדים, רומנים וקומץ אירופים בהירי שיער התערבבו יחדיו ויצרו בליל שפות נעים במיוחד ששיווה מראה כמעט אוטופי וקונטרסטי לעובדה שבספסל ממול נמנם נרקומן ממנו עלו ניחוחות נייס גיא חריפים שנדמו לריח קטורת המיתמר מבית תפילה.

הגעתי לבקר בשנית בתפילת שבת בבוקר. ריאל, בחור פיליפיני מרעננה שאיתו דיברתי קודם לכן ערך לי סיור. בקומה הראשונה שהייתה בעבר הלובי של הבנק הוקמה כנסייה דוברת ספרדית. בקומה השנייה שהייתה שמורה ללקוחות העסקיים ולחדרי ההנהלה הוקמה הכנסייה הבינלאומית דוברת האנגלית. מבעד לדלתות זכוכית שקופות שזכורות לי מהסניף ישבו פיליפינים, אריתראים, סודנים ושבדי אחד והקשיבו לחבר קהילתם הפיליפיני שסיפר כיצד בעבודתו הראשונה כפועל בניין,

הקבלן גזל ממנו את יום שבת כיום מנוחה, הוא התפלל לאלוהים שנענה לתפילותיו והעביר אותו לעבוד במטע תמרים בערבה. העבודה אמנם הייתה קשה יותר אך הוא קיבל חופשה בשבת ואת סופי השבוע הוא מעביר בתל אביב בקרבת הכנסייה. חדר הכספות לשעבר הומר להיות חדר משחקים לילדים. חשבתי שהיה מתאים לשים בכספת את ארון הקודש אבל גם חדר משחקים זו מטרה נעלה. במטבחון הקטנטן עמלו שתי פיליפיניות וישראלי כבן 60 על חלוקת פסטה ברוטב עגבניות לקערות חד פעמיות לקראת סעודת סוף התפילה. בינתיים שלוש פיליפניות זייפו שיר הלל לישוע בעוד גיסטריסטית עם לוק של נעמי שמר הפיליפינית מלווה אותן בפריטות עדינות על המיתר. אני לא יודע לענות על השאלה הפילוסופית מה עדיף – בנק או כנסייה? מוסד דתי או מוסד פיננסי? אבל אין ספק שלרגע אחד, בסניף בנק לשעבר בדרום תל אביב, נדמה כי מתקיים חזון אחרית הימים.