למה לא עושים את כל העיר מהחומר של כפר האירוויזיון?

כשחציתי את גיל 30 והגוף שלי החל מאותת בהיסטריה שאינו יכול עוד, התחלתי להתאמן מדי בוקר בים. ספציפית במתחם המכשירים שמעל חוף הדולפינריום. הים של תל אביב הוא הטבע היחיד בעיר והפלא הגדול ביותר שלה. חבר חכם אמר לי פעם שלשלם שכירות גבוהה כל כך על דירה בעיר מבלי ללכת לים כל יום זה פשוט טמטום, עדיף כבר לגור ברמת גן. אבל פלא גדול יותר מהים עצמו הוא המהירות שבה הוקם כפר האירווזיון.
 

כאמור, מדי בוקר אני בחוף הדולפינריום, לכן זכיתי לראות בלייב את עבודות ההקמה וזה היה לא ייאמן. אמנם כבר לפני שנה יצאה לדרך הריסת הדולפינריום זצ"ל שארכה חודשים רבים, אך בחודש האחרון, בטווח שבין סקוואט לא חינני למשנהו, הספיקו עשרות פועלי בניין מצוידים בצי של כלים כבדים לפנות את הררי פסולת הבניין, להכשיר את הקרקע לשתילת דשא, לשתול מרבצי דשא, לרצף ולחדש את הכביש הסמוך, לשתול עצים ופרחים בצדי הדרך וכמובן להקים את הבמה העצומה ואת הכפר עצמו. העבודות נראו כאילו נעשו בהילוך מהיר ולעומתם כל תנועת גוף שלי שיוותה לי תחושה של החיה עצלן. מעולם הזיעה שלי לא זלגה לאט יותר. בגדול, מאז חומה ומגדל לא נבנה כפר בכזאת מהירות (טוב, אולי חוץ ממאחזים ביהודה ושומרון).

אין ספק שעיריית תל אביב־יפו הפגינה יכולות מרשימות והוכיחה את ניצחון הרצון. כשרוצים הכל אפשרי, וטוב שכך. רק חבל שתאורת הרחוב מתחת לביתי עדיין מושבתת והחור הענקי בכביש (ובנפש שלי) טרם תוקן.