כריסטיאן בייל משנה צורות, מתחכך באוסקר ועדיין ממורמר על דיקפריו

עבור זכייתו בגלובוס הזהב השבוע הודה כריסטיאן בייל לשטן. לדברי השחקן, הוא ולא אחר היה האחראי להשראה שאפשרה לו לגלם את דיק צ'ייני – או, כפי שתיאר אותו בנאום הזכייה שלו: "מניאק נטול כריזמה ושנוא על כולם". ככל הנראה הופעתו של בייל ב"סגן הנשיא" גם תזכה אותו במועמדות רביעית לאוסקר (בייל כבר זכה בפרס הנכסף עבור הופעתו בסרט "פייטר" בשנת 2010). אולם, נראה שחרף העובדה שהבטיח את מעמדו ככוכב וכשחקן רציני – מעמד שאליו הגיע בציפורניים – הוא עדיין רדוף על ידי תסכולי העבר.

לפי הביוגרפיה "כריסטיאן בייל: הסיפור הפנימי של הבאטמן הכי אפל" (2012), שכתב עוזרו ואיש יחסי הציבור שלו לשעבר האריסון צ'אנג, בייל תמיד חש שהוא בתחרות עם לאונרדו דיקפריו, שאיתו התמודד על תפקידים ב"כך הייתי", "מה עובר על גילברט", "החוף" ו"טיטאניק". גם כשהפסיד את תפקיד מרקוציו ב"רומיאו וג'ולייט" להרולד פרינו, הוא התעצבן בעיקר כי דיקפריו גילם את רומיאו.

עוד כתבות מעניינות:
איך שוב הפכה ניקול קידמן לאיט גירל הכי חמה בהוליווד?
עוד לא מאוחר להשלים: 11 הסרטים הכי טובים של 2018
"הסבתא של הגל החדש" היא צפיית החובה שכולנו זקוקים לה

בדרכו לצמרת בייל, כיום בן 44, עבר כמה מהפכים תדמיתיים – מילד פלא לנער עדין ופגיע, לגיבור אקשן מאובן ולשחקן אובססיבי שמשנה את הופעתו החיצונית לבלי הכר. הילד הבריטי התפרסם לראשונה בגיל 13, אז נבחר לתפקיד הראשי ב"אימפריית השמש" של סטיבן ספילברג (1987). הוא נתן הופעה אינטנסיבית וקרועת עיניים כנער אנגלי בשנחאי של מלחמת העולם השנייה, וזכה בפרסים ובביקורות מתפעמות.

השנים הבאות היו מתסכלות. אחרי גירושי הוריו כשהיה בן 17 הוא עבר ללוס אנג'לס עם אביו ששימש כסוכנו וניסה את מזלו ככוכב נעורים, אולם הסרטים "אי המטמון" ו"נערי הסווינג" בהשתתפותו לא זכו להצלחה. גם "נערי העיתונים" כשל בצאתו למסכים ב־1992, אך עם השנים זכה למעמד של סרט פולחן ועובד למחזמר בברודוויי.

כריסטיאן בייל ב"נערי העיתונים"

כשבגר והפך לעלם, במאיות ליהקו אותו לתפקידי מחזרים ביישניים בסרטים "נשים קטנות" (ג'יליאן ארמסטרונג) ו"דיוקנה של גברת" (ג'יין קמפיון). הוא היה עדין ושובה לב בפגיעותו הנערית – גם בתפקיד העיתונאי המאוהב בפנטזיית הרוק "ולווט גולדמיין" של טוד היינס. אולם הוא לא הצליח לפרוץ מתפקידי משנה ומסרטים עצמאיים, וכלי התקשורת לא גילו בו עניין. אלה היו ראשית ימי האינטרנט וצ'אנג, איש יחסי הציבור, רשם היסטוריה כשהקים עבור בייל את האתר הרשמי הראשון שהוקדש לשחקן כלשהו. מעריציו כתבו כתבות שנועדו לפצות על היעדרו מהמגזינים ויצרו סביבו קאלט מסוג חדש.

הסרט שסוף סוף משך אליו את תשומת לב התקשורת היה "אמריקן פסיכו" (2000). מרי הארון ליהקה אותו לתפקיד הברוקר/רוצח סדרתי בעיבוד לספרו של ברט איסטון אליס, אבל אז דיקפריו הביע עניין בפרויקט. אולפני ליונס גייט קפצו על ההזדמנות, העיפו את בייל והציעו לנער הזהב מ"טיטאניק" 20 מיליון דולר. הם גם פיטרו את הארון והביאו את אוליבר סטון, כדי שיתאים לקליבר של הכוכב. לפתע נרעשו כל מגזיני הבידור והציגו את החילופים כסימפטום של מפלצות הוליווד הטורפות את הקולנוע העצמאי. דיקפריו נרתע, אמר "סליחה, לא התכוונתי", והסרט חזר לידי הצוות המקורי.

כריסטיאן בייל ב"אמריקן פסיכו"

לצורך התפקיד עבר בייל מטמורפוזה קיצונית: הוא הפך את גופו לשריון של שרירים מתוחים, הקשיח את פניו ואת קולו וזכה לשבחים מקיר לקיר. בהוליווד התרשמו והחלו ללהק אותו לסרטי אקשן עתידניים כמו "שלטון האש" ו"שיווי משקל", שבהם נדרש להיות בעיקר קשוח. אחריהם הוא השיל כ־30 ק"ג ממשקלו כדי להיראות כמו שלד במותחן הפסיכוטי "המכונאי" (הוא יחזור על המבצע כעבור שנתיים בשביל "לשרוד עד החופש" של ורנר הרצוג). רזון שכזה ודאי מזיק לבריאות הגוף, ואולי גם הנפש.

מיד לאחר "המכונאי" זכה בייל בתפקיד המיליונר המסתורי ב"באטמן מתחיל" (2005). התפקיד דרש ממנו לחדש את מסת שריריו בתוך חודשים ספורים אך לא סיפק לו אתגר משחקי של ממש. נדמה היה שנתקע עם שריון הסיליקון שעטה על עצמו לצורך "אמריקן פסיכו", והוא הפך לשחקן מאובן. כך היה לדמות הכי פחות מעניינת דווקא בסרטים שהוא היה הכוכב הרשמי שלהם; ב"האביר האפל" הית' לדג'ר ואהרון אקהרט גנבו לו את ההצגה, וב"שליחות קטלנית: התעוררות" הוא הפסיד את הבכורה לסם וורתינגטון, שהיה אז אנונימי (ובינתיים נדמה שחזר להיות כזה).

כריסטיאן בייל ב"המכונאי"

אולי בשל כך, דווקא אז, בתקופה שנדמתה כשיא ההצלחה שלו (לפחות מבחינה קופתית), הוא איבד את הצפון. ביולי 2008, עת ביקר בלונדון לקדם את "האביר האפל", אמו ושתי אחיותיו הזעיקו את המשטרה למלון דורצ'סטר בטענה שהוא תקף אותן. הוא נעצר לארבע שעות, אך כעבור חודש ההאשמות בוטלו בשל חוסר ראיות. חצי שנה אחרי כן השתלחות חסרת מעצורים שלו בצלם שנכנס לשדה הראייה שלו ופגם בריכוז שלו על הסט של "שליחות קטלנית" הוקלטה ודלפה לתקשורת. שבוע אחרי כן בייל התעשת והתנצל יפה.

כריסטופר נולאן שב וליהק אותו לסרט הקוסמים "יוקרה" והיינס הזמין אותו לגלם את אחת ההתגלמויות של בוב דילן ב"אני לא שם". צמד הסרטים המשובחים האלה אפשרו לבייל לחזור להיות שחקן ולא בובה מתנפחת, אבל גם בהם נדמה היה ששריון הסיליקון דבק בו והוא מסרב לפשוט אותו מחשש שיחזור לימים שבהם הוליווד לא רצתה בו.

מי שחפר עמוק ואיתר את שחקן האוסקרים שבפנים היה דיוויד או. ראסל, שליהק אותו לתפקיד מתאגרף לשעבר שהתמכר לקראק ב"פייטר". ראסל, כך מתברר, כבר בחן אותו עשר שנים לפני כן ל"שלושה מלכים" אך ליהק במקומו את ספייק ג'ונז. ראסל מספר שבמהלך צילומי "פייטר" בייל אמר לו שהוא העליב אותו אז באודישן כשאמר לו "לדבר כמו מקולי קלקין". ראסל טוען שהסיבה לכך הייתה ש"הוא בא עם קול באטמן שלו" – וזה היה עוד לפני באטמן. כשבייל הבין סוף סוף ששריון הסיליקון עולה לו בתפקידים, הוא שבר אותו באמצעות סדרה של הופעות מוקצנות. ראסל שב וליהק אותו לתפקיד נוכל כרסתן ומקריח ב"חלום אמריקאי" (2013), שזיכה אותו במועמדות שנייה לאוסקר.

הוא המשיך באותו קו בצמד סרטים של אדם מקיי. ב"מכונת הכסף" הוא התמסר לתפקיד מנהל קרן השקעות אובססיבי, שהולך יחף ולפי כל הסממנים החיצוניים נמצא על הספקטרום (מועמדות שלישית לאוסקר), ולרגל "סגן הנשיא" הוא שוב השמין ונעשה לגמרי לא מזוהה.

עם ההיסטוריה הזאת בתודעה, מעניין לשוב לנאום הזכייה של בייל בטקס גלובוס הזהב האחרון ולהתייחסותו לשטן, אך גם להומור העצמי שהפגין. לאחר שהסביר כי אשתו יעצה לו לקצר בדברים הוא הוסיף: "היא מכירה את הזבל המטומטם שיוצא לי מהפה לפעמים".