כשהגוף מתעייף ונכנע

כשאנשים גוססים, נשמעים בסביבתם קולות שאומרים שהגוף "בגד בהם", כאילו שהגוף חייב להם משהו. זו נקודת מוצא נוחה, כי עם בגידה, לרוב, אפשר להתמודד – לנסות ולטפל, להוקיע את הגורמים לה ולנסות להציל את האדם מפני הגוף שהתחיל להוריד את השאלטרים בהדרגה.

בשבוע שעבר סבתא שלי מתה. היא הייתה בת 83, ונראה שהיא הייתה כזו, עם הגוף הבוגדני שכולם ניסו לטפל בו, כבר לפחות עשור – אולי קצת פחות, אבל ככה זה הרגיש. ככל שהאלצהיימר המשיך להעלות הילוך ואז עוד אחד ועוד אחד, כך גם הקוהרנטיות שלה נסדקה, והגוף עצמו – הצטמק והתכווץ. מאדם פעיל, קומוניקטיבי ועצמאי, היא הפכה שלא מרצונה לתלויה באחרים, מתקשרת עם המציאות רק במקטעים. היא הפכה לאדם קטן, הן באופן פיזי והן באופן שבו תפסה את עצמה.

אנשים מסרבים להבין שלפעמים הגוף פשוט מתעייף ונכנע, ומול תבוסתנים אין הרבה מה לעשות – מה האופציות, לזרוק קריאות עידוד? לפעמים מוות מתקרב הוא פשוט מוות מתקרב, ומה שנותר לנשארים מאחור הוא ליהנות מהזמן שנותר להם עם יקיריהם, כשהם עוד יחסית קומוניקטיביים והתודעה המתערפלת שלהם משאירה מקום להבלחות של צלילות.

ככל שהמצב החמיר, כך סבתי התעקשה להילחם בבוגדנות של הגוף – ניסתה להתבטא כשכבר לא יכלה לומר משפטים מורכבים או ללכת כשרגליה התקשו לשאת אותה. בפעם האחרונה שבה הגעתי לבקר אותה, ספק אם מישהו היה מסתכל עליה ומסרב להסכים שהגוף אינו בוגד, הוא נכנע. היא הייתה מחוסרת הכרה, מחוברת למכשירים ולצינורות. ראשה שמוט על הכרית באופן כמעט מבוים – ככה נראית אומללות. ניחשתי שיש לה עוד כמה ימים לחיות, אולי חודש, אולי שנה. לא העזתי להתקרב לנשק, לחבק או אפילו להחזיק לה את היד.

ואלה, כנראה, היו הרגעים הכי כואבים, שבגללם גם תכיפות הביקורים שלי – דווקא בשבועותיה האחרונים, פחתה. משיקולים אנוכיים בלבד – לה, המפגשים האלה תרמו רגעי שמחה מעורפלים שוודאי נשכחו דקות אחרי שיצאתי מהחדר, אותי הם השאירו בעוגמת נפש ובחוסר אונים לשעות ובמקרים מסוימים גם לימים. לא ידעתי איך להתמודד עם זה. אני הנכד שלא הייתי מאחל שיהיה לי, אף שהייתי מבין אותו לגמרי.