כשהערס הפואטי נוחת באקדמיה

בשנה הקרובה יתחדש החוג לספרות במרצה ששמו הולך לפניו, לטוב ולרע. רועי חסן – משורר, פעיל בקבוצת "ערספואטיקה" ואושיית פייסבוק, עתיד להעביר באוניברסיטה סדנת כתיבה. חסן, ששיריו מתפרסמים דרך קבע במוסף "תרבות וספרות" של הארץ, ומחזיק טור שבועי קבוע בידיעות אחרונות, מושך אל עצמו לא מעט אש בשנים האחרונות.

"זה לא שאני קם בבוקר ואומר 'בואו נעשה פרובוקציה'", הוא מעיד, "אבל מצד שני אני לא מכחיש ולא מתבייש בזה שאני משתמש בזה ככלי. זה נכון שאני לוחץ על הכפתורים בצורה שמצליחה לעצבן ולהכעיס הרבה אנשים, אבל באותה מידה היא גם גורמת לאנשים להתרגש ולחבק – הכל תלוי במי קורא, ומאיזה מקום הוא מגיע לשירה שלי. אני יודע שיש תחושה של דחף בשירים שלי, במיוחד הפוליטיים. משהו שנכתב מהבטן ומתוך עצבים, אבל זה בדיוק להפך. אני פועל מהראש והכל מאוד מתוכנן. שום דבר לא במקרה – לא שריפת ספרים ולא להתאבל על קניוק, לצורך העניין". כאן מתכוון חסן לשירו "מדינת אשכנז" שהתפרסם בהארץ וגרם להמולה רבתי, בין היתר בגלל שורות כמו "לֹא הִתְאַבַּלְתִּי עַל קַנְיוּק/ וְשָׂרַפְתִּי אֶת הַסְּפָרִים שֶׁל נָתָן זַךְ".

"אלה לא דברים שצצו מתוך כעס ומתוך 'בואו נכניס להם', אלא להפך – מתוך זה שאני רציתי להיות אשכנזי מחצית מחיי. השאיפה שלי הייתה להיות כמה שיותר רחוק מעצמי, כמה שיותר אחר מההורים שלי. התביישתי בסבתא שלי. כחלק מרומנטיזציה שעושים לי היום, תופסים אותי כמזרחי ששלם עם עצמו, אבל זה רחוק מלהיות כך. אני אוסף את הרסיסים כל הזמן".

הידיעה על הצטרפותו של חסן, שיוצא דרך קבע כנגד המוסדות האשכנזים וההגמוניה הלבנה, לאוניברסיטת תל אביב, גרמה ללא מעט גבות להתרומם. "זה לא משהו שהיה בתוכניות שלי. עד היום לימדתי בעיקר קולנוע ועבדתי רק עם נוער בסיכון. השנה הייתה הפעם הראשונה שדרכתי באוניברסיטה, במסגרת מפגשי סופרים ומשוררים בחוג לספרות. הגעתי למפגש יום לאחר החתונה של גיסי, שבמהלכה נפל לי הכתר בשן, והשכחתי את העובדה הזו שחסרה לי שן באמצע הפרצוף עם הרבה אלכוהול. כך יצא שהגעתי למפגש שיכור ובלי שן", מספר חסן בחופשיות. "יש לי פה מלוכלך ואני מודע לזה. באותו יום הייתי בווייב עצבני במיוחד וקיללתי יותר ממה שאני מקלל בדרך כלל, ואני מקלל די הרבה. אבל מסתבר שהם אהבו את זה כי שבוע אחרי זה הציעו לי ללמד בחוג לספרות.

זה לא היה משהו שבא לי טבעי, ולא רק בגלל שמדובר באקדמיה. גם כל העניין של ללמד לכתוב הוא משהו שלדעתי לרוב מאוד שרלטני – אני לא למדתי אף פעם. אבל הסכמתי לבוא, להיפגש ולראות. השיחה הייתה מאוד 'על השולחן', שאלו אותי אם אני מעוניין ללמד ואמרתי שזו נשמעת לי חוויה מעניינת ומאתגרת, אבל אם אני עושה את זה אני עושה את זה בדרך שלי. אמרו לי – רק בדרך שלך. אף אחד לא יתערב לך ויגיד לך מה לעשות או מה ללמד. אז אמרתי על הכיפאק.

אני גם חושב שהצורה בה תופסים אותי כלפי מוסדות אקדמיים היא לא בדיוק נכונה. זה נכון שאני יוצא נגדם, אבל לא מעצם קיומם, אלא בגלל הדרה ממושכת של כל מה שקשור במזרחיות: אם זה בתכנים שנלמדים, ואם זה במרצים עצמם. לי כנער היה חלום רחוק ללמוד באוניברסיטה אבל זה משהו שלא קרה איתי. מהבחינה הזו יש כאן סגירת מעגל שהיא מאוד מעניינת עבורי, לפחות ברמה האישית".

כשאתה אומר שתלמד בדרך שלך – מה זה אומר? מי האמנים שהשפיעו עליך ואת מי תביא איתך לשיעורים?
"אני יודע שבסדנאות כתיבה נהוג להגיד משהו כמו 'אנחנו יכולים ללמד אתכם טכניקה, סגנון וכו', אבל אנחנו לא יכולים לייצר ניצוץ'. אני לא בן אדם מטפיזי של 'לייצר ניצוץ', אבל אני כן רוצה לעורר מחשבה עצמאית ואני חושב שזה קורה דווקא אם יוצאים ממה שרגילים להתעסק בו – כמו השוואה בין טקסטים או ירידה לרזולוציות – ועוסקים דווקא בדברים שמסביב לטקסט.

יחד עם זאת שאני בהחלט מושפע ממשוררים מסוימים, ההשפעות היותר משמעותיות על הכתיבה שלי באות דווקא מקולנוענים ומוזיקאים, שנתנו לי כלים עבור היצירה שלי שלא הייתי מקבל ממשורר אחר. ללמוד מפאזוליני (במאי קולנוע, תסריטאי ומשורר איטלקי, ש.ק.) על שירה דרך הקולנוע, למשל. לפאזוליני יש מאמר שאומר שבניגוד לשירה, שמתבססת על שפה, לקולנוע אין שפה טבעית, והשפה שלו מושתתת על שלושה עיקרים מרכזיים: הקשבה, רגישות והתנהגויות של בני אדם. זה מאמר גאוני בעיניי, אבל אני לא מסכים עם העיקרון המוביל שלו. אני בקלות יכול להגדיר ששירה, לפני שהיא מתבססת על שפה, מתבססת על שלושת העיקרים הללו, ובלעדיהם היא רק גבב של מילים וטכניקה, בלי שום רגש. אלו הכיוונים שאני רוצה ללמד דרכם".

הרבה קולות טוענים שמכרת את עצמך, שהממסד הלבן לקח אותך מהשוליים, לעס אותך והקיא אותך אל המרכז. אתה מסכים עם זה? איך יראה רועי חסן פוסט אוניברסיטת תל אביב?
"הכי קל להגיד 'מה פתאום', אבל קשה לי להתנבא. בכל זאת, יש מרחק בין השאלה הזו לבין הציפייה שלי. כבר לפני שנה וחצי הצהרתי שאני רוצה להיות עומר אדם של השירה. יש דרך יותר בומבסטית מזו להגיד שאני מכוון כמה שיותר לאמצע, ושאני רוצה להגיע לכמה שיותר אנשים? לאנשים מאוד קל להתאהב בשוליים, בזה שבא מהצד, אבל זו לא המטרה שלי. האידיאולוגיה שלי היא להוציא את האמנות לאור היום ולבמות המרכזיות. לא להיות אמן מיוסר שיושב בחדר החשוך, לא להיות חידתי, אלא להיות קריא ומובן לאנשים שמעולם לא קראו שירה. אז להיפך, אין לי פחד מלהתמרכז".

אז לא חיפשת להיות אנדרדוג.
"לא. יש לי את הדרך שלי, שהיא קצת פאנקיסטית, בועטת במוסכמות. אם היא בסופו של דבר מובילה אותי למרכז, יחד עם זה שנשארתי מי שאני ולא התכופפתי בשביל אף אחד, זה מדהים מבחינתי. לא התחנפתי לאוניברסיטה כדי ללמד באוניברסיטה, להפך, בעטתי באוניברסיטה. מה שכן, אני משתנה, ואני חושש שיעשו את הקישור הזה".

ומה לגבי הספר הבא?
"בעזרת השם, הספר הבא יעסוק הרבה בבת שלי, שהיא הרבה רוך, הרבה אהבה והרבה געגוע. האלמנטים הללו הולכים לתפוס נפח – לא כי אני מלמד באוניברסיטה, אלא בגלל שנולדה לי בת. זה שינה לי את החיים ברמה הפיזית, בטוח שזה ישנה גם את עולם התוכן שלי. העולם שבו אני חי מיתרגם לשירה בסופו של דבר, כך ששינויים צפויים לקרות".