כשלון הוא אופציה: אין עוד תוכנית כמו "אוצר האי המקולל"

לכאורה, זה סיפור על אוצר. חבורת אמריקאים עשירים מחליטים להשקיע הרבה מאוד זמן וכסף בחיפוש אחר מה, שעל פי האגדות, אמור להיות אוצר בסדר גודל חסר תקדים. אבל אחרי 200 פרקים, 11 עונות, שני ספינאופים (וכל כך הרבה שידורים חוזרים שלפעמים שנדמה שאי אפשר לזפזף לאזורי ערוץ ההיסטוריה בממיר מבלי לדרוך על אחד בטעות), כבר ברור לגמרי שיש כאן משהו אחר. כי "אוצר האי המקולל" (וזאת הפעם האחרונה שתשמעו את השם המזעזע הזה. התוכנית, כמו האי, מכונה "אוק איילנד") היא תוכנית על מחפשי האוצרות הכי גרועים אי פעם. עברו כבר 11 עונות, וכמות הפריטים ששווים משהו שנמצאו על האי עדיין עומדת כמעט על אפס. מלבד צלב מתכת בן בערך 500 שנה וכמה חלקיקי זהב מיקרוסקופים, לא מצאו שם שום דבר שיכול אפילו להיחשב כבעל ערך. במשך פרקים שלמים לא קורה שם כלום. עזבו פרקים – יש עונות שלמות שמה שקרה בהן הוא שלא מצאו דברים.

מה שכן יש כאן זה אובססיה. זה סיפור על חלום ילדות ועל אנשים שפשוט לא יודעים להגיד די לחלום הזה. על היכולת להחזיק את התקווה בחיים. זו מלחמת עולם בין הפנטזיה למציאות, בין שביב של סיכוי לכשלון כמעט מובטח. הבעיה היחידה עם האובססיה הזו  – היא מדבקת. ולא רק על המסך, חרא על החיים שלי, אלא גם אצל הצופים בבית. כי ברגע שאתה מבין את רמת הניתוק, ברגע שאתה קולט שמדובר באנשים שאיבדו קשר עם כדור הארץ, זה הופך להיות ממכר. כמו תאונה שאי אפשר להוריד ממנה את העיניים. זאת תוכנית טלוויזיה מזעזעת. זה מסמך פסיכולוגי אדיר.

אולי כדאי שנסביר על מדובר. אוק איילנד הוא אי קטן, קצת יותר מחצי קמ"ר (לשם השוואה, זה בערך הגודל של שכונת צהלה), ששוכן לחופי נובה סקוטיה במזרח קנדה שהדבר היחיד שאפשר למצוא עליו זה עצי אלון ורסיסים של תקווה מנופצת. על פי המיתולוגיה המקומית, לפני מאתיים שנה, שני בחורים צעירים מנובה סקוטיה הפליגו לאי בסירה קטנה. כשהם הגיעו הם גילו קרחת יער שהיה נראה שמישהו חפר בה. לפי האגדה, הם מצאו אוצר קטן וסימנים שמתחת יש עוד אוצר גדול יותר. אז הם עשו מה שאבא של הרשל'ה היה עושה – לקחו את הכסף מהאוצר הקטן והשקיעו את כולו בחיפוש אחרי האוצר הגדול. בהתחשב בעובדה שעדיין מחפשים את האוצר, ברור איך זה הלך.

אבל שמועות על אוצרות לא נשארות מתחת לרדאר. מאז ועד היום, כמעט בכל רגע נתון, יש על האי חיפושים. חפירות. עשרות, אם לא מאות אנשים שחשבו שהם יהיו אלו שימצאו את האוצר, השקיעו את כל כספם, עד שהוא נגמר והם חזרו הביתה עם הזנב מקופל בין הרגליים (אפילו טדי רוזוולט, לפני שנכנס לפוליטיקה ונהיה לימים נשיא ארצות הברית, בילה בצעירותו כמה חודשים מאכזבים על האי). הכשלונות, שחלקם הסתיים במוות, בנו מיתולוגיה שלמה סביב האי, כולל קללה הקובעת ששבעה אנשים יצטרכו למות בחיפושים לפני שהאוצר ימצא. אבל גם זה לא באמת חשוב. כי מה שחשוב שכל האמונות, הקללות והסיפורים האלו הסתובבו הרבה זמן באזור נובה סקוטיה. אבל באמצע שנות השישים של המאה הקודמת, הם קיבלו חיים משלהם, כש"רידר'ס דייגסט", אחד המגזינים החשובים של ארצות הברית באותה התקופה, פרסם מאמר ארוך ובו הסיפור על האי הקטן והאוצרות שמחפשים בו כבר יותר מ-100 שנה. מליוני אנשים קראו את הסיפור, שניים מהם לקחו אותו ממש אישית.

ריק ומרטי

ריק ומרטי לאגינה הם שני אחים שגדלו בעיירה קטנה במדינת מישיגן בארצות הברית. כשפורסם המאמר, ב-1965, ריק היה בן 13 ומרטי בן 10. שניהם קראו את הסיפור והתאהבו ברעיון. אוק איילנד הפך לאובססיה שלהם.  40 שנה אחר כך, מרטי, שהקים עסקים מצליחים בתחום האנרגיה וההון העצמי שלו מוערך היום ביותר מ-100 מליון דולר, החליט להפוך את החלום למציאות, ובשנת 2006 הם רכשו שליטה בחברה שמחזיקה בבעלות על האי וברשיון לחיפוש האוצר.

ב-15 השנים האחרונות שפכו האחרים לגינה עשרות מליוני דולרים בחיפושים ברחבי האי. כל ציוד הנדסי אפשרי, כל טכנולוגיית סריקה, כל מומחה מטעם עצמו. הכל קורה שם. חוץ מלמצוא אוצר, כמובן. בחורף הקור של נובה סקוטיה לא מאפשר שום עבודות על האי. עונה של "אוק איילנד" הולכת ככה: בתחילת כל קיץ, מתכנסים האחים והשותפים שלהם, בונים תוכנית "שלא יכולה להיכשל" לחודשים הקרובים, ואז נכשלים בה באופן חרוץ, רק כדי לחזור בשנה שאחר כך, עם אותו ביטחון עצמי מופרז. ומה שהכי מדהים – עבור מי שיושב בבית חווית הצפיה מצליחה לשחזר את אותו הלופ בדיוק.

רוב הפרקים של אוק איילנד הם אוסף של קטעים שכבר ראינו. או קטעים ממש דומים לכאלו שכבר ראינו. הדבר היחיד שמשתנה, ועשוי ממש טוב, זה הפרומו לפרק הבא. אם הייתם רואים רק את הפרומואים האלו הייתם חושבים שמדובר בסדרה הטובה העולם. אין לי מושג מי עורך אותם אבל הוא גאון. מאלו שיודעים לקחת את האירוע הכי משעמם בהיסטוריה, להוציא ממנו, 5 שוטים ומשפט אחד שלא קשורים לכלום, ולשלב אותם עם קריינות שמשכנעת אותך שבפרק הבא הכל הולך להשתנות. מה שכמובן לא הולך לקרות. לעולם.

"אוק איילנד" היא הדבר הכי לא סביר על המסך שלנו. טלוויזיה לרוב עוסקת בהצלחות. ברגעי שיא. בעשייה חיובית. אוק איילנד היא תוכנית על כישלון. על תהליך שלא הולך לשום מקום. על אנשים עם חור בנשמה, שכמה שהם לא מנסים למלא אותו, כמה כסף שהם לא שופכים, כמה מאמץ שהם לא משקיעים, החור עדיין שם. בעולם שבו מנסים לספר לנו ש"כישלון הוא לא אופציה", מסתבר שכישלון הוא לא רק אופציה, הוא גם תוכן לא רע לטלוויזיה.

נ.ב. מדריך מקוצר לתולדות האוצר

אינספור תאוריות עלו לגבי האי והאוצר לאורך השנים: שספינה צרפתית שעלתה על שרטון והמלחים שלה החליטו להחביא את המטען היקר שהיה עליה על האי. ששודדי ים השתמשו באוק איילנד כמקום מסתור לאחסן את השלל שלהם. שהאי היה מקום מקלט של פליטים ספרדים שברחו מהמושבות בדרום אמריקה. ויש גם את התאוריה שקשורה אלינו, וחביבה מאוד על המחפשים – שלשם הגיעו אבירים טמפלרים שברחו מאירופה עם חיסול המסדר.

הטמפלרים היו מסדר נוצרי שהוקם בירושלים אחרי הכיבוש הצלבני שלקח על עצמו את ההגנה על המקומות הקדושים. מהר מאוד הוא הפך לאחד הארגונים החשובים, החזקים והעשירים בעולם. אחרי שהצלבנים גורשו על ידי צלח א-דין, הטמפלרים חזרו לאירופה וב-15 השנים הבאות המשיכו לצבור כוח עד שפיליפ, מלך צרפת הורה לחסל אותם. ב-13 לאפריל 1307 נעצרו ונרצחו רוב חברי המסדר בכל רחבי אירופה (במה שנחשב לבסיס האמונה של יום שישי ה-13 כיום מבשר רעות).

התאוריה של אוק איילנד טוענת שחלק מהטמפלרים הצליחו להמלט מגזר דין המוות וברחו, ביחד עם אוצרות המסדר, לעולם החדש. האם אנחנו זוכרים שמדובר 180 שנה לפני קולומבוס? בהחלט. אבל לכו תעצרו מחפשי אוצרות מלחלום בגדול. על פי התאוריה הטמפלרים הביאו החביאו על אוק איילנד את האוצרות הכי חשובים שלהם. לא זהב וכסף אלא חפצים דתיים שהם לקחו איתם כשעזבו את ירושלים – הגביע הקדוש של ישו ואוצרות בית המקדש. כן, כמו ב"שודדי התיבה האבודה".