כשתל אביב הייתה אזור א'

ייתכן שזה קשור בסימני הגיל, ועם זאת נדמה לי שהסירנה של היום פחות תוקפנית מזו שהייתה פה ב-1991. ההיא זכורה לי כמחרידה. בפעם הראשונה שנשמעה האזעקה במהלך מבצע "עמוד ענן", עמדתי נבוכה ומבולבלת עם הילדים בחדר המדרגות וחטפתי את הדז'ה וו שלי. נזכרתי בעוזי אדם: צלם מחונן, שכן וחבר טוב מפעם.

יש קטע בסרט "שאנן שיא" של אורי סיון וארי פולמן, המתעד את ימי מלחמת המפרץ בתל אביב, ובו עוזי מתאר ברוב חן מול המצלמה את האימונים שהוא עורך בביתו לקראת האזעקה, שלא תתפוס אותו לא מוכן, שלא תקפיץ לו את הלב ותערבל לו את הבטן כמו מכונת כביסה. מתאמן ומתאמן ומתאמן, הולך בבית וממלמל לעצמו: "אזעקה, אזעקה". ואז היא מגיחה, פולחת, מקפיצה אותו בבת אחת.

טוב, זה קלאסי להיתפס לא מוכנים שוב, רק שאין מה להשוות, כמובן. הטילים מעירק, אח!, איך הם נפלו עלינו אז מהשמים ואיזה הווי ובידור! ומה אתם יודעים שם בטוויטר שלכם, הסתדרנו יופי גם בלי אסאמאסים. מרגע שהערב ירד חיכינו לאקשן. זה תפס אותנו ברחוב ובבית הקפה ובגרון ולאף אחד שהכרתי לא היו אז תינוקות על הידיים, כמו אלו של שתי השכנות שלי, שתפסו איתי מחסה מתחת לגרם המדרגות כשהאזעקה נשמעה בפעם השלישית השבוע. אחת מהן, נושאת תינוקת רכה ומתוקה, רעדה.

צילום: צביקה ישראלי, לע"מ

הילדים בבית הספר היסודי בשכונה תרגלו בתחילת השבוע את נהלי פיקוד העורף לאזעקה בשעת ההפסקה. קולה של המנהלת בקע ממערכת ההגברה והתגלגל ברחוב: "תרגיל, תרגיל", "אזעקה, אזעקה". שעתיים מאוחר יותר נשמעה אזעקת אמת. רבע שעה מאוחר יותר הגיע האסאמאס הקבוצתי: "הילדים בסדר".

ילד תל אביבי, מה הוא כבר יודע על המלחמה? לעמוד בפרוזדור, לחכות לבום לחזור לכיתה. ובסוף היום, בשיעור האחרון, יש צ'ופר: צפייה בטלוויזיה בביצועיה המוצלחים של כיפת ברזל. בערב, כשבאתי ללמד יוגה במרכז ביכורי העיתים, נשמעה האזעקה השנייה של אותו יום ונחשול של ילדות בבגדי בלט שטף את המדרגות בלי פניקה בדרך למרחב המוגן. אין ספק, הנוער מאומן ומוכן לקרב, שר החינוך שלנו נותן עבודה.

בסיבוב הזה, שמהדהד קלושות את קרנבל הטילים ההוא, אין בעזה מי שיעמוד על הגגות ויריע לטילים הנופלים משמים על בירת החוף. עת רעה היא לעזה ותל אביב כבר בכלל לא הסיפור. הקריאות "אודרוב אודרוב" מגיעות מהצד שלנו. לאזעקה אי אפשר להתכונן מראש ואין גם מה לעשות ממנה סיפור. הלא מילדות אנחנו מתאמנים על הצעדים ובלב הרגשה מוזרה של אבסורד: העזתים של 2014 – מדוכאים חברתית, כלכלית, פוליטית ושמחים לאיד – הם אנחנו.