לא את: אירוע אמנות ומחאה מעורר מודעות לאלימות נגד נשים

השבוע צויין היום הבינלאומי למאבק באלימות נגד נשים, אבל בשביל משפחות רבות בארץ אין יום שבו לא נושאים את הטרגדיה והתוצאות שלה. לפי עמותת "תזכור", מדי שנה נרצחות בישראל כ 20 נשים, כלומר בכל 17 יום בממוצע אישה מקפחת את חייה. לאה כהן וילדיה, יאיר בן הארבע ויעל בת השנתיים, נרצחו ביולי 1999 בידי אב המשפחה. בשבת הקרובה יתקיים אירוע ביוזמתם של בני המשפחה בשם "לא את", שנועד לעורר מודעות ולבחון את התופעה באמצעות אמנות.

באירוע, שיתקיים בבלקונט, יתקיימו הופעות של מוזיקאיות מעולות כמו תמר ראדה ו-XEN, תערוכה שתעסוק בגוף הנשי כדימוי מסחרי, מופע מחול מקורי של רוני חדש ומיצב מחאה נודד בשם "איננה עוד", שממחיש את האובדן באמצעות בגדי נשים מיותמים, בודדים, שנתלים בחלל כתזכורת לאלו שכבר לא ילבשו אותן.

"אנחנו רוצות לעורר מחשבה ושיח על איזה קרקע התופעה הזו צומחת: מה התפיסות החברתיות שנותנות לגיטימציה", מסבירה עינב שריג, מורה לקרמיקה שגרה בתל אביב, שיזמה את האירוע עם אחותה ניצן.  "קנאה למשל, זה סימן שתמיד מופיע לפני. זה מקבל לגיטימציה במערכת יחסים זוגית, איפה הגבול של זה? אין לי תשובות להכל, אבל אני רוצה להעלות את השאלות בתור חברה. מה אנחנו מקבלים ומה לא".

"לפני 20 שנה דודה שלי לאה ושני ילדיה נרצחו", מספרת שריג. "היא הייתה אחותה הקטנה של אמא שלי. קשה לי להפריד מי הייתי אם זה לא היה קורה. הייתי בת 10 כשזה קרה, אז התעצבתי סביב ומול זה. זה מאד השפיע על תפיסת העולם שלי, ועיצב את המבט הפמיניסטי שלי. בתיכון למדתי מגדר, בהמשך התנדבתי במרכז הסיוע".

עבור שריג מדובר בהתמודדות ציבורית ראשונה כמעט עם הטרגדיה המשפחתית. "זו סוג של יציאה מהארון. אנחנו רוצים לעבור תהליך משפחתי של להוציא את זה ביחד, ומתוך הטרגדיה והאסון להביא משהו חיובי, עם אופטימיות. המטרות העיקריות שלנו הן לקרב תופעה שנראית כל כך רחוקה מכולנו. אף אחת לא חושבת שזה יכול לקרות אצלה. אחרי הרצח המזעזע של מיכל סלה, אמרו שאי אפשר היה לדעת, שלא היו סימנים, רק אחרי כמה שבועות פתאום מבינים שיש. "כמעט תמיד יש סימנים מקדימים, ואנחנו רוצות להעלות מודעות לגביהם. לפחות עבודה אחת בתערוכה מדברת על זה. יהיה אזור שיוקדש לסיפור שלנו, ולידו את נורות האזהרה, הסימנים המקדימים. יש גם עבודה ספציפית על רצח נשים שלידה יוקרן וידיאו פרפורמנס של יוצרת שמתארת את זה בצורה חזקה ומוחשית".

האירוע ינסה לפרק את חומות הטאבו וההשתקה שמונעות מבני המשפחה הנותרים מאחור לקבל תמיכה מהסביבה הקרובה. "הרבה חברים ומכרים לא ידעו איך להתמודד עם זה, לקחו צעד אחורה והתרחקו. זה גרם לבני המשפחה לדבר על זה פחות, כדי לא לשים אחרים במצב לא נעים", מספרת שריג. "רוב התגובות כן חמות ואוהדות, מחזקות ומרגשות, זה תהליך מעצים בהקשר הזה. עשרים שנה אחרי יותר קל לדבר על זה באופן אחר וזה פחות טרי. אמנם כאב תמיד יהיה, האובדן והאסון מלווים כל הזמן, אבל לדבר על זה מנקודה יותר חזקה. הערבות ההדדית והתקשורת נותנים קונטרה לאלימות מכל סוג שהיא".

כל אלימות משפיעה על כל החברה, גם אם היא מתרחשת רק בבית. פעם הייתה תפיסה יותר חזקה שמה שקורה בבית נשאר בבית, והיום זה קצת יותר יוצא החוצה. באופן כללי המהפכה שקורית עוד בימינו, של #MeToo, והמעמד של הנשים, זה עושה שינוי. הסיבה היחידה שאני שמחה לחיות בעידן הנוכחי היא שלא הייתי רוצה להיות אישה באף תקופה אחרת בהיסטוריה. זה מרגש שזה קורה בחיינו".

>> לא את / ערב אמנות ומחאה, בלקונט, יהודה הלוי 53, שבת 30.11, 19:00, כניסה חופשית