לא עוברים מסך: למה סרטים של שחקנים שחורים לא מופצים בארץ?

אתם מכירים את כריס רוק כקומיקאי מפולפל שמופיע בתפקידי משנה בקומדיות של אדם סנדלר כמו "מגודלים 2". אתם מכירים אותו גם כמרטי הזברה מסרטי "מדגסקר" שאמר פעם "אני לא יודע אם אני שחור עם פסים לבנים או לבן עם פסים שחורים". אבל את "Top Five", הקומדיה שלו שזכתה בביקורות מעולות מקיר לקיר, לא תראו על מסכי הקולנוע בארץ (וגם לא את סרטו הקודם "I Think I Love My Wife"), כי זה סרט על שחקן שחור שמאורס לאישה שחורה ויש לו סוכן שחור וחברה לשעבר שחורה ושומר ראש שחור, ואפילו העיתונאית שמראיינת אותו חצי שחורה (וחצי לטינית).

קומדיות שחורות, במובן של צבע ולא של סוג ההומור, נתפסות כמיועדות לציבור שחור, ורק לעתים רחוקות מצליחות לחצות את גבולות הגזע ולהגיע לקהל לבן. מסיבה זו רובן לא מופצות בישראל. כך, למשל, "מספרה" – קומדיה בכיכובו של אייס קיוב ושאר כוכבים אפרו־אמריקאים שהייתה ללהיט קופתי גדול ב־2002 – לא הגיעה אלינו, שלא לדבר על עשרת סרטי "מדאה" של טיילר פרי, שבארץ אנחנו מכירים אותו דווקא מתפקיד קטן ב"נעלמת" וכמי שהפיק את "פרשס".

דרמות על שחורים מנוצלים לפעמים מגיעות אלינו, אבל רק אם הן מגובות בבאזז אוסקר, כמו "12 שנים של עבדות", "המשרת" ובקרוב גם "סלמה". ודאי תגידו "וויל סמית", עד לא מזמן אחד הכוכבים הכי גדולים עלי אדמות, אבל הוליווד תמיד דאגה להקיף אותו בשחקנים לבנים כדי להבהיר שהוא כוכב של כולם. ובכל זאת, כדי לא להרגיז גזענים מאף צד, ב"היץ'" – הקומדיה הרומנטית היחידה שלו – לוהקה לצדו אווה מנדז – שחקנית ממוצא קובני, כלומר בעלת עור בגון ביניים.

"זה מיתוס מקובל שאם יש לך שני שחקנים שחורים, גבר ואישה, בתפקידים הראשיים בקומדיה רומנטית, אנשים מסביב לעולם לא רוצים לראות את זה", אמר סמית בראיון שצוטט בהרחבה בעיתונות האמריקאית. "כך עולה הרעיון של שחקן שחור ושחקנית לבנה. זה יעבוד ברחבי העולם, אבל זו בעיה בארצות הברית". ולכן את הקומדיה המהוללת של כריס רוק תצטרכו להוריד מהאינטרנט.