לבריאות

חוקרים מאוניברסיטת בן־גוריון בנגב, שחקרו את התרופה אלפא1־אנטיטריפסין כחלק ממחקר בסוכרת נעורים, הופתעו מיכולתה לצמצם משמעותית זיהומים של חיידקים. ממצאי המחקר של קבוצת המחקר של ד"ר אלי לואיס מאוניברסיטת בן־גוריון בנגב, הפקולטה למדעי הבריאות, פורסמו בכתב העת Journal of Infectious Diseases.

במחקר נבחן הטיפול המוכּר עד כה כטיפול אנטי דלקתי, במטרה לשלול את האפשרות כי בנוכחותו תהיה נטייה אצל המטופל להתפרצויות של זיהומים. אף ששימוש נרחב בטיפול באלפא1 צפוי להתרחב בעתיד ולכלול מקרים כגון נפחת ריאות וסוכרת נעורים, השאלה שנותרה היא: מה תהיה התוצאה של טיפול בפרטים עם בעיות חיסוניות באמצעות אלפא1 בכל הנוגע לרגישותם לזיהומים?

החוקרים זיו קנר וגלית שחף ממעבדתו של לואיס הדביקו עכברים בזנים שונים של חיידקים שונים באיברי גופם, כולל ריאות וחלל הבטן. המטרה הראשית הייתה לשלול את האפשרות של זיהום חמור בעכברי אלפא1, אולם הקבוצה נתקלה בממצאים בלתי צפויים: לא רק שהעכברים שהודבקו נלחמו טוב יותר בזיהומים, החיידקים שהוכנסו לאיברים השונים חוסלו באמצעות הטיפול באלפא1 בתוך פחות מ־24 שעות.

ההשלכות הקליניות עצומות

"דמיינו לעצמכם שניתן אלפא1 לחולים חלשים העומדים להתאשפז לפרקי זמן ארוכים במחלקות עתירות חיידקים בבתי החולים", אומר לואיס, ראש המעבדה הקלינית באוניברסיטת בן־גוריון בנגב. "אנו כבר יודעים שהיתרונות של אלפא1 בתנאים הללו מכסים מספר עצום של זני חיידקים, ללא כל ראיות להתנגדות חיידקית מסוג כלשהו. אם ניקח בחשבון את התסכול בנוגע לקצב הפיתוח של חומרים אנטיביוטיים, בהשוואה לשיעורי ההתנגדות של החיידקים, יהיה אפשר להעריך טוב יותר את זמינותה ובטיחותה של הגישה המוצעת".

המולקולה מיוצרת על ידי הגוף האנושי במיוחד במהלך התקפי זיהום וידועה כמפחיתה תגובה דלקתית מוגזמת. מחקרים קליניים מהתקופה האחרונה כללו את השימוש באלפא1 לסוכרת נעורים ולהשתלות מח עצם, שבהם המערכת החיסונית מבצעת פעולות בלתי רצויות. נוסף על כך, המולקולה בטוחה לשימוש כפי שהתברר מניסויים ארוכי שנים שנערכו בבני אדם, החל בשנות ה־80 המוקדמות.

מהו מנגנון הפעולה? כאן עמדה הקבוצה מול אתגר לא קטן: המולקולה ידועה כחומר המצמצם דלקת באופן משמעותי. אם נשווה פעילות זו, למשל, לסטרואידים, נצַפה להתפשטות חמורה של זיהומים. אולם, הקבוצה הראתה כי במקרה של זיהום חיידקי, התופעות הדלקתיות של אלפא1 מוגבלות רק לשעות הראשונות שלאחר ההדבקה.

נמצא כי תאי דם לבנים פולשים לאזור המזוהם ומחסלים את החיידקים באופן אפקטיבי יותר מאשר ללא אלפא1. כיצד זה ייתכן? ידוע שבשעות הראשונות לאחר ההדבקה הרקמה גדושה ברדיקלים חופשיים של חמצן, המרוססים באופן מקומי על-ידי תאי הדם הלבנים שהוזעקו לאתר ההדבקה. רדיקלים אלו מתחברים לאלפא1 ומנטרלים את פעולתו האנטי דלקתית. נוסף על כך, כמה מאפיינים של אלפא1 כוללים הגנה מפני מוות של תאי גוף, כולל תאים של מערכת החיסון. מכאן, שנוכחותו מאריכה את חייהם של תאי הדם הלבנים שפולשים מיידית.

ולבסוף, אלפא1 מונע את התופעה הבלתי רצויה של התפשטות פגיעה בתאים. במצב רגיל, תא שניזוק משדר אותות דלקתיים לסביבתו ועוזר בכך להפיץ דלקת ברקמה; התאים השכנים לתא זה יהיו במהירות דלקתיים, וכך מתפשטת הדלקת כמו דלקה. עבור החיידקים, עידוד הדלקת הוא יתרון, בשל היחלשותם של המחסומים המקומיים ברקמות. בני האדם רתמו אותות דלקתיים בשלב מוקדם באבולוציה המשותפת שלהם עם חיידקים, כדי להתריע מפני פלישה ובכך לעודד גיוס של תאי דם לבנים. במצב זה, הקורבנות המיידיים של המלחמה בחיידק הם תאי הרקמה התמימים, אשר מאבדים מיכולתם לתפקד והופכים למתווכי דלקת. ועם זאת, החיידקים משתמשים בדלקת כדי לחצות את המחסומים הפגועים.

כאשר חלה עלייה ברמות של אלפא1, תאי הרקמה נותרים תקינים בעוד החיידקים מחוסלים – מה שמגביל את תוכניתם העתידית לחדור אל עומק הרקמה.