"המדע לא מבין כלום": ראיון עם הפסנתרן המהיר בעולם

אם תשאלו את לובומיר מלניק איך הוא מרגיש כשהוא מנגן על פסנתר, הוא יאמר שהוא חש כמו רוח על פני הארץ, כמו כל אוקיינוס על פני האדמה וכמו כל הר וגבעה; כמו הוריקן של אנרגיה שהוא לגמרי שקט וחסר תנועה, במצב קיומי חסר חלל שבו הזמן לא שריר וחסר נטל, שבו החיים עצמם עומדים כאור בוהק של טוהר. אלא אם הוא יתעצל, כמו בדרך כלל, ואז הוא פשוט יאמר: "אי אפשר להסביר את זה!".

למען ההגינות יש לציין שהתיאור של מלניק עשוי להיות לא לגמרי מופרך. הפסנתרן האגדי, בן 70, אחראי על יצירת ז'אנר פורץ דרך בשם "Continuous Music", המשלב נגינה קלאסית עם מינמליזם ויוצר נופי סאונד מדידטיביים. קצת כמו אריק סאטי על פטריות וספיד באותו הזמן, רק מוזר. כחלק מהטכניקה שלו, מלניק מצליח לעשות את הבלתי אפשרי ולייצר ביד אחת 19 וחצי תווים לשנייה – מהיר יותר מהקצב שבו יונק דבש מנפנף בכנפיו.

קשה להפריד את המראה של מלניק מהצלילים שהוא מייצר: הזקן והשיער הארוכים והלבנים שלו מקנים לו ארשת מסתורית, שמעניקה ממד כמעט מיתי ליכולות שלו, שאותן הוא מכנה "מתנת אלוהים". אוצר המילים שלו מסגיר עבר היפי, והוא אף הודה בעבר שהתרבות ההיא תרמה להיווצרות הסגנון המוזיקלי שלו. עם זאת כיום הוא מתקשה להגדיר מהו היפי, והקשר שלו עם חברי הקהילה מעידן הדלי נותר רופף, אם לא חמוד. "מדי פעם אני פוגש איש זקן ברחוב עם שיער ארוך ואנחנו מהנהנים זה לזה", הוא אומר.

לובומיר מלניק. צילום: אלכס קוזובוליס

בתחילת החודש הבא יגיע מלניק לראשונה לישראל לרגל הופעה יחידה במרכז ענב לתרבות, שם יוכלו תל אביבים לחוש לזמן קצר כאילו הם רוח על פני הארץ, או לפחות נמצאים בנוכחות אחת כזאת. "אני מצפה מאוד לנגן בישראל", הוא אומר ל־Time Out בריאיון נדיר. "חושש מעט, לעולם אין לדעת אם אנשים יאהבו את זה, אבל נקווה לטוב ביותר".

מלניק נולד באוקראינה ובילדותו היגרה משפחתו לקנדה, שם הוא החל בלימודי פסנתר קלאסיים. באותם ימים הוא עדיין לא התבלט בשום צורה, אך בשנת 1968 כשיצא האלבום "In C" של חלוץ המוזיקה המינימליסטית טרי ריילי הוא הושפע עמוקות. ב־1970 הוא עבר לפריז, שם למד פילוסופיה והושפע מרעיונות התנועה ההיפית וממוזיקאים כמו ראבי שנקר. כשעבד כשרת בבית האופרה של פריז הוא פגש את הכוריאוגרפית הדגולה קרוליין קרלסון, שביקשה ממנו ללוות בפסנתר את כיתת הריקוד שלה. המפגש הזה חולל במלניק שינוי, כפי שהעיד בעבר בריאיון לגרדיאן: "היא העבירה אותי ואת המוזיקה שלי טרנספורמציה, קרוליין לא צעדה על האדמה, היא ריחפה מעליה", הוא אמר. בהדרגה הוא החל ליצור את הסגנון הטרנסצנדנטי שלו, שהשתלב עם סגנון הריקוד של קרלסון. הוא העיד שגווע ברעב באותה תקופה, אבל דווקא מאותו מקום של חוסר משהו חדש נוצר, והוא הגיע לראשונה למחוזות מוזיקליים שאיש לא דרך בהם קודם.

"אני חושב בוודאות שסאונד יכול לפתח את המוח שלנו לצורה מתקדמת, אבל כמוזיקה", מסביר מלניק. "מוזיקה היא מסתורין מעבר לסאונד, אף אחד לא יודע מה זה. אנחנו רק בני אנוש. זו שגיאה עצומה מבחינתו להיות כמו הבונים של מגדל בבל, רק שבמקום עץ ואבנים אנחנו בונים אותו מאבנים ועצים מדומיינים שאותם אנחנו מכנים 'פיזיקה' ו'אסטרונומיה', ו'מיקרו' ו'מאקרו'. אנו חושבים שאנו מסוגלים להבין את הקיום של עץ פורח או של גרגר חול על חוף הים, אבל אנחנו משלים את עצמנו. אנחנו לא מבינים דבר".

בראיונות קודמים איתך טענת שהמדע לא מבין מה זה סאונד. מה זה סאונד לפי תפיסתך?

"ובכן, זה באמת נושא מעורר מחלוקת כי המדע לא מבין כלום לגבי כלום, ואנחנו חיים בתקופה מסוכנת. אנשים הוטעו, במכוון, כדי לחשוב שהעולם והיקום והישויות הפיזיות יכולות להיות מתוארות על ידי פיזיקה, מדעים ואסטרונטמיה – אבל הם לא. כל מה שהמדע אומר לנו שגוי, אבל מוצג כ'טענת ברזל'. אנשים לא משתמשים במוח שלהם, ולכן הם מקבלים כל מה שאנשים בחלוקי מעבדה אומרים להם, למרות שהם יכולים להבין ולראות שזה שגוי. סאונד הוא דוגמה מצויינת לכך: זה עניין מטאפיזי טהור, ולא יכול להיות מתואר על ידי מדענים ולא על ידי אף אחד. אני לא יכול להסביר מה זה סאונד בגלל שאני אנושי, אבל כל מי שקרא את ספר בראשית יודע שאלוהים ברא בעזרת קולו את המראות הראשונים. הוא לא חשב את המראות, הוא השמיע אותם. כדי שזה יתבצע הצליל היה צריך להתחרש, ולכן אני חושב שאני צריכים להתייחס לצליל באמצעות צורות מחשבה חדשות".

ב־40 השנים האחרונות הספיק מלניק לחיות ביער בשוודיה, בשטוקהולם, בגרמניה ובטורנטו. אף שבמשך שנתיים רצופות בתחילת שנות ה־70 הוא הקדיש כל יום מחייו לשכלול הטכניקה שיצר, לצד מוזיקה ששיחרר באותו עשור ובזה שאחריו ובזה שאחריו – 17 אלבומים בסך הכל – ההכרה שלה הוא ראוי הגיעה רק שנים מאוחר יותר, כאשר הלייבל האוונגרדי, Erased Tapes, החתים אותו והאלבום " Corollaries" יצא ב־2013. באותו לייבל חתומים גם נילס פראהם ואולפור ארנלדס (חצי מהצמד Kiasmos ואינסטרומליסט נאו־קלאסי מוערך בזכות עצמו), שניהם מוכרים היטב לחובבי הטכנו והאלקטרוניקה הניסיונית, שניהם מעריצים מושבעים של מלניק והסגנון הקלאסי־מינימליסטי שלו. דרכם ודרך המוזיקה שלהם, קהלים מהספקטרום שבין אינדי רוק לאמביינט טכנו זכו להיחשף ולהתענג על יצירותיו של מי שנחשב לפסנתרן המהיר בעולם כיום. בימים אלה מלניק מוכר בכל העולם, והוא מופיע בכל מקום, החל מאולמות קונצרט בטוקיו ועד לפסטיבלים כמו פרימוורה שבברצלונה.

מהי המחמאה הגדולה ביותר שקיבלת?

"אדם אחד ראה בזמן הופעה שלי על הבמה שההילה שלי וההילה של הפסנתר התאחדו לכדי ישות אחת, שזאת למעשה האמת: אנחנו עושים את זה. אני אוהב פסנתרים והפסנתרים אוהבים אותי. לגבי המוזיקה שלי, אני חושב שהדבר הנחמד ביותר שנאמר לי היה על ידי אישה צעירה שהגיעה לקונצטרט מלאה במחשבות שליליות ובחרדות וכשהיא יצאה היא הרגישה חדשה ורעננה, כמו אחרי שנים של טיפול פסיכולוגי שהתמזגו לשעתיים, שזה באמת משהו שנגינה מתמשכת עושה, זה היופי של הפסנתר השר שמביא דברים טובים לאנשים. אני מרגיש גם שיש הרבה אהבה במוזיקה, במקום עמוק שלה, וזאת האהבה הזאת שעוזרת לאנשים. לצד זאת אני מקבל לפעמים גם תגובות הפוכות מאנשים ששונאים את זה, מה שעושה אותי עצוב. טוב, ככה הם החיים".

לאיזה עוד מוזיקה אתה מקשיב? שמעת משהו טוב לאחרונה?

"מוזיקה פשוט נמצאת בסביבתי, בחלקה נפלאה, בחלקה נוראה. אני מוצא יופי אבסולוטי במוצרט, באך ושוברט ובפליקס מנדלסון, היוצר הכי לא מוערך של 30 השנים האחרונות. אבל אני אוהב גם רוקנ'רול, קאנטרי, פופ מודרני, הרבה דברים. אין לי ז'אנר חדש מועדף, מוזיקה טובה ויפה תמיד שווה האזנה, אני כן חושב שלשמוע פיס של בטהובן חשוב יותר מלשמוע את 'הוטל קליפורניה', אבל שניהם נהדרים לפעמים, תלוי ברגע הנתון. אנחנו לא יכולים רק לחיות את הקיום הגבוה של מוזיקה, הנשמה שלנו גדלה מגם וגם, בשניהם יש צורך. אגב, בחרתי בהוטל קליפורניה כדוגמה כי אני חושב שמדובר בפיסת מוזיקה מיסטית, זה לא רק מוזיקה, יש שם יותר ממה שנראה לעין".

העובדה שמלניק יצר ז'אנר שלא יש מאין, מעוררת בו פחד שהסגנון הזה יימחה ביחד איתו מעל פני האדמה לאחר מותו. פסנתרנים קלאסיים לרוב לא מתפנים ללמוד סגנונות חדשים, לאחרים פשוט אין טכניקה שבה ניחן מלניק. באותו ריאיון ב"גרדיאן" הוא תהה: "מדוע ברא אלוהים את הפלא המוזיקה המתמשכת רק כדי שהיא תיעלם? אני מפחד, מפחד שאמות והמוזיקה הזאת תגווע ביחד איתי, כי היא אינה מובנת לעולם הקלאסי".

"הלוואי, הלוואי, הלוואי שהייתי יכול להעניק אותה לפסנתרנים אחרים", הוא אומר, "אבל הם נחושים באופן עיקש ומסרבים, ואין להם מושג מהם מפסידים בכך".

מרכז ענב לתרבות, אבן גבירול 71 תל אביב, שישי (5.4) 20:00, 95־135 ש"ח