רגע לפני הופעה בישראל, ללידיה לאנץ' יש מה לומר לרוג'ר ווטרס

לידיה לאנץ' לא מדברת במשפטים. צורת הביטוי המועדפת עליה היא מניפסטים ארוכים ומהירים, מלאים בתיעוב ובתשוקה; המשפט הבא מתחיל עוד לפני שהקודם נגמר, וכל התשובות שלה נגמרות בסימני קריאה. "במשך כל השנים של האמנות שלי, אני עדיין אובססיבית מסביב לאותם הנושאים", היא אומרת בריאיון סקייפ שנערך בעיצומו של סיבוב הופעות, שבמהלכו תגיע בסוף החודש לראשונה גם לתל אביב. "הפטריארכיה, דת, הקלפטומניה של התאגידים, רוצחי הפלנטה הזו. הנושאים האלו לא הולכים, אז אני ממשיכה למצוא דרכים חדשות לדבר עליהם. בין אם זה בספוקן וורד, מוזיקה, וידיאו או צילום. אמריקה תמיד הייתה השקרנית והצבועה הגדולה, היא מתחזה לכל מה שהיא לא: זה מאד מעניין כי זה לגמרי 1984 של ג'ורג' אורוול. אני מרותקת על ידי זה, וזה גם דוחה אותי".

באופן לא מפתיע, גם על הביקור הקרב שלה בארץ יש לה מה לומר: "יש מחלוקת אם לבוא לישראל או לא", היא מסבירה. "אני לא יכולה להאשים את האנשים באסהוליזם של הממשלות, רוצחי ההמונים והתאגידים שלהם. אני גרה באמריקה, היא הכי גרועה. אם מישהו מתלונן ושואל איך אני יכולה ללכת לשם, אני אומרת להם, מה עם האנשים שלא מרוצים מהמצב? אמנות יכולה להיות הישועה שלהם, ההקלה שלהם, הכיף שלהם לשעה אחת. אי אפשר להאשים את האנשים בפוליטיקה של המדינה שלהם. לא משנה כמה נמחה, אנחנו עדיין תקועים אוניברסלית במעגל הבלתי נגמר של התעללות. אם זה כבר ככה, אז לפחות שתהיה לנו בלילה פאקינג מסיבה. אני חייבת להביא את המסיבה לאיפה שאנשים הכי צריכים אותה. אני יודעת שיש אנשים שמוחים נגד זה, אבל אני לא מבינה נגד מה. אם הם באמת היו רוצים לעשות שינוי, הם היו הולכים לפוליטיקה".

אז אולי זה מה שצריך לומר לרוג'ר ווטרס?
"זה מה שאני אומרת! הלו, תקשיבו לי אנשים. אני לא הראשונה לומר את זה, אבל אני אגיד את זה לאוד אנד פראוד – חייבים להביא מוזיקה לאנשים. הסיבה שלא הייתי עדיין בישראל היא בגלל סיבה טכנית – ביטחון בשדה תעופה וכל השטויות האלה, את יודעת. אבל עכשיו אני לוקחת את הסיכון".

לאנץ' היא מהיוצרים שלא מפסיקים לעבוד עד שהם מתים. במרכז האמנות שלה נמצאת ההתנגדות: לאלימות מינית, לקפיטליזם, להסכמה שבשתיקה עם הרעות החולות בעולם. בגיל 60 היא מלכת אנדרגראונד שאין לה מקבילה – הן מבחינת רוחב היריעה שבה היא יוצרת והן מבחינת ההתמדה והעקשנות שלה. זה 30 שנה שהיא יוצרת בלי הפסקה: מוציאה ספרים, אלבומים ורומנים גרפיים, מופיעה באירועי ספוקן וורד וכזמרת רוקנ'רול מחאתי, יוצרת ומשתתפת בסרטים ובתערוכות מסביב לעולם. לאנץ' צרחה על במות עם ניק קייב ועשתה ספוקן וורד עם הנרי רולינס, הייתה ממובילות התנועה המוזיקלית הניו יורקית המשפיעה נו ווייב, יצרה והשתתפה בסרטים מלאי אלימות מינית קיצונית והשפיעה על דורות של יוצרים, מקים גורדון ועד לניקולאס ז'אאר. גם מדונה וקורטני לאב הושפעו מהדימוי הסקסי, הגותי והמסוכן שלה, שלא לומר – גנבו את הלוק שלה בבוטות. בסוף החודש (רביעי, 29.5) היא תבוא עם אחת מהלהקות הנוכחיות שלה, Big Sexy Noise, להופעה במועדון הגגארין, בפעם הראשונה בישראל.

"ביג סקסי נויז זו הלהקה למהפכה הבאה שאין לה סוף", היא אומרת על ההרכב שהקימה לפני כעשור. בניגוד להרבה מהחומרים המוקדמים של לאנץ', שהיו לא מלודיים וחסרי מבנה סטנדרטי, ההרכב הזה הוא כמעט מסורתי ברוקנ'רול הכבד שלו. הסקסופון הקקופוני בהרכב הוא כוכב לא פחות גדול מהקול הבוער, הנמוך והמתגרה של לאנץ', שאפשר לשמוע בו כל בקבוק טקילה וכל סיגריה.

"בסבנטיז קראו לזה קוק רוק", היא אומרת."זה סוג של טוויסט על זה. השירים הם לא אנטי גברים, אבל אנחנו עושים טוויסט על הז'אנר, שזה כיף. אין הרבה הארד רוק ויש מעט מאד עם נשים בפרונט. בגלל זה ההרכב הזה חיוני לדעתי, אין מספיק נשים". כצפוי, לאנץ' לוקחת ברצינות את תפקידה כאישה בפרונט. כשהיא מופיעה על הבמה, היא משמידה אותה: היא גוש פרוע של התנגדות וכעס. היא מזיינת את המיקרופון, זורקת דברים על הקהל: היא לא שמה זין.

אחד מהשירים במופע הקרוב (ספוילר!) הוא קאבר לשיר "Kill Your Sons" של לו ריד. "השיר הזה מתאר את מה שקורה היום בעולם ומאז ומתמיד", מסבירה לאנץ', "הורגים אותנו עם תרופות, מלחמה, בולשיט, עם פחד. אז במובן מסוים זה מדבר על יותר ממה שהשיר עצמו מדבר עליו (הלם חשמלי וטיפולי המרה לגייז, שריד חווה בעצמו – נ"פ). אני חושבת שאנחנו סובלים מהלם חשמלי בכל רגע בעצמנו, כי אנחנו כל כך מוקפים על ידי חשמל. אולי כולנו בשוק, אנחנו צריכים להיות בשוק מהמצב של העולם".

זו הסיבה שחזרת לגור עכשיו בארה"ב?
"כן, כשעזבתי את ארה"ב זה היה בגלל בוש (הבן, בשנת 2001 – נ"פ) אמריקה הפכה ליותר פשיסטית אז עברתי לספרד, שבה הפשיזם נגמר. אני מופיעה בכל מקרה יותר באירופה, אבל המצב עכשיו כל כך מטורף שמעניין להיות פה. אבל תראי, כשהלילה יורד, אני מעיפה את השיט הזה מהחיים שלי ואני הולכת לעשות כיף".

#MeToo לפני 30 שנה

הנושא הבולט ביותר ביצירה של לאנץ' הוא אלימות מינית וההתמודדות איתה. הפתרון של לאנץ' הוא להפנות את הזעם כלפי חוץ באמצעות אמנות ולא כלפי פנים בהרס עצמי. את הזעם שלה על התעללות המינית שחוותה בידי אביה כילדה היא ניתבה אל היצירה, מאז שברחה מהבית בגיל 16 עד היום. זה 30 שנה שהיא מדברת על הנושאים שתנועת #MeToo הביאה לפרונט רק לאחרונה, אבל היא לא חושבת שהמסרים של תנועת #metoo מספיקים.

"אין מספיק שינוי", אומרת לאנץ'. "אבל מובן ששינוי צריך לקרות. אנחנו צריכים לדבר גם על האחריות של הורים שלא מלמדים את הילדים שלהם איך להגן על עצמם ומה זה כבוד. אני מאשימה את ההורים, גם את שלי. כשהייתי בת 12 כבר הייתה לי הבנה טובה של מה שאני לא הולכת לסבול יותר".

"כשרק התחלתי לדבר על הנושאים האלו, ב־1982, כמובן שאף אחד אחר עוד לא דיבר על זה", היא אומרת. "אבל הסיבה שהיה לי את הכוח ואת הדחיפות לעשות את זה היא כי ידעתי שהמצב שלי לא היה הכי גרוע. יכולתי לדבר על הסיטואציה שלי בתקווה שאחרים לא ירגישו כל כך בודדים. כולנו עברנו התעללות, על ידי דת, פוליטיקה, המשפחה כיחידה שהיא מיקרוקומוס של החברה הפשיסטית. זה כוכב לכת ממושטר. הבעיה היא שאפילו ילדים הופכים לבריונים, אז אנחנו צריכים לחזור ללמד ילדים כבוד והגנה עצמית. הללויה!".

מבחינתה של לאנץ', המסרים של #metoo רחוקים מלהוביל לשינוי הרצוי. "כל הכבוד שיש יותר מודעות, אבל התמונה היא כל כך עצומה בגודלה", היא אומרת. "יש כל כך הרבה התעללות מחרידה נגד נשים שהיא יותר חמורה מזה שמישהו קרא לך 'מותק' או צבט לך בתחת. אני לא רוצה שהתנועה תעבור רדוקציה לזוועות הקטנוניות ביותר, אלא לזוועות בסקאלה הגדולה – כמו סחר בנשים, נשים שנסקלות למוות במזרח התיכון. יש נושאים גדולים שכוללים גם גברים שעוברים התעללות, ולא כוללים אותם".

כשורדת אמיתית, לאנץ' מציעה הומור כדרך הטובה ביותר להתמודד עם הסקסיזם שהיא חוותה, כאמנית וכאישה. "כשהייתי טינאייג'רית שברחה מהבית ברחובות ניו יורק הייתה הרבה התעללות פיזית ומילולית, ולא יכולתי להילחם בכל העולם", היא מסבירה. "אז התמודדתי בעזרת הומור. כשהיו אומרים לי: 'היי יש לך אחלה תחת', הייתי עונה ב'היי, גם לך יש אחלה תחת!', והם היו צוחקים. זה היה מוריד את המתח. אם זה לא עובד, אז כמובן מכה חזקה לגרון. אני איפשהו בין קומיקאית למתנקשת – אני חייבת להחליט באיזה דרך ללכת. אני מנסה ללכת עם הומור. לפעמים את צריכה להלחם עם אש באש, ולפעמים את צריכה פאקינג משאית מכבי אש".

עבור לאנץ', האמנות שלה היא יותר מעבודה: מדובר בשליחות, ייעוד – להיות הקול הברור של ההתנגדות בעולם מתפורר. "אני מדברת בשביל אנשים שאין להם את הקול לעשות את זה", היא אומרת, "לא לכולם יש את הניסיון או את האינטנסיביות שלי, אבל אני חושבת שבשביל אנשים שמרגישים כעס, אכזבה או פשוט כמה הכל פאקינג מגוחך שאנחנו ב־2019, והכל עדיין כאילו אנחנו במערה. זו פארסה קומית. מתי בני אדם ילמדו שכל הכסף בעולם לא יעזור? מתי בני אדם ילמדו שמלחמה היא לא התשובה? אני לא מבינה את תאוות הבצע, ואיך לכל כך מעט יש כל כך הרבה, והם לא זורקים את הכסף במורד הרחוב לאנשים. אני מפלנטה אחרת, אני מצטערת".

האם יש מחיר שהיא משלמת על היותה קולם של הדחויים? "זה לא כאילו שעשיתי את הבחירה הזו", היא אומרת. זה היעוד שלי", היא מסבירה. "יש אנשים שנועדו להיות אסטרופיזיקאים או מנהלי בית לוויות. אני מרגישה שזה הייעוד שלי, אז זה לא נטל. מישהו חייב להגיד את הדברים האלה, ואני חייבת להגיד אותם בעצמי. אני מניחה שזה ההבדל בין אמן אמיתי או למישהו שיש לו תחביב. אם התשוקה זורמת בדם שלך, כך שאם לא תעשי את זה תתחרפני אפילו עוד יותר, אז את חייבת לעשות את זה. למה למישהו לעשות את זה אם הם לא חייבים? הייתי משלמת מחיר יותר גדול אם לא הייתי עושה את זה כי היו שמים אותי במוסד".

מתכונים של מכשפה

לאנץ' ידועה לא פחות בזכות הספרים שלה מאשר בזכות המוזיקה. הספר "Paradoxia: a Predator's Diary" שיצא ב־1997 ומתעד את ההרפתקאות המיניות המאוד הארדקור שלה זכה להצלחה מפתיעה, והוא תורגם לשמונה שפות. בחודש יולי הקרוב צפוי לצאת ספר חדש בשם "So Real It Hurts", שמאגד מאמרים שונים בעריכתה.

אולם לא הכל קודר בעולמה של לאנץ'. לראיה – ספר הבישול הקליל שלה (יחסית, כמובן) The Need to Feed. "אני מאכילה אנשים כבר שנים" היא אומרת. "זה התחיל מזה שגנבתי אוכל בשביל אנשים אחרים (מה שהוביל לשם הבמה שלה לאנץ' – נ"פ). תמיד בישלתי, הרעיון הגיע בגלל דמות ב"True Blood" – מריאן, מכשפה מדהימה שתמיד בישלה ואמרה שאני ההשראה הכי גדולה שלה.

אוכל, כמו סקס, הוא אחד מהדברים הכי אינטימיים שאפשר לעשות עם מישהו. את נוגעת בכל מה שנכנס לפה שלהם. כשאני מאכילה אותך את אוכלת את ה־DNA שלי, אז במובן מסוים אני מכניסה אותך להריוןץ אני מתה על זה, זה כזה witchy".

לידיה לאנץ ו־Big Sexy Noise, גגארין, סלמה 46 תל אביב, רביעי (29.5) 20:30, 170 ש"ח