ליטל אפריקה

לבן שלי יש בת דודה חצי אפריקאית. בן זוגה של דודה שלו מצד אמו הוא מהגר עבודה מקסים וחייכן מגאנה, ולפני כמה שבועות נולדה להם בת ראשונה. בחודש שעבר ארגנו להם חבריהם לעבודה מסיבה בסגנון אפריקאי לכבוד הולדת הבת במסעדה בשוק הפשפשים, ומה אני אגיד לכם, זה היה אחד האירועים הכי מדהימים שיצא לי להיות בהם.

כשהגעתי למסעדה, עשרות אפריקאים גדשו את המקום. הדבר הראשון שקפץ לי לעין היה הלבוש שלהם. בגדי החג שאותם עטו לכבוד המאורע המשמח היו צבעוניים ומלאי סטייל. הגברים היו לבושים בהידור מחויט ושיקי, והנשים נראו כאילו יצאו מז'ורנל אופנה אפריקאי. את השולחן גדשו מאכלים רבים – מסלט עדשים עז טעמים, דרך ארטישוקים מבושלים ועד מטבלים שונים ומשונים. בשלב מסוים הם התחילו לשיר מזמורים מהיבשת שלהם, מהילדות שלהם, ויצאו בריקודים. זה היה קסם. פשוט קסם.

אני לא מבין מדוע מדינת ישראל כל כך מאוימת מאלפי הפליטים ומהגרי העבודה מאפריקה שהגיעו הנה בשנים האחרונות. בעצם, אני כן מבין. יש מילה אחת שמתארת זאת בפשטות: גזענות. קחו את ארצות הברית, הארץ שאליה מנהיגינו נושאים עיניהם – היא הרי נבנתה על ידי מהגרים, על ידי פליטים. אירים, איטלקים, סינים, יהודים מכל רחבי אירופה – כולם הגיעו אליה ונטמעו בה. הרי מה שהופך את ניו יורק לעיר הנהדרת שהיא הוא המגוון העצום שיש בה, הרב תרבותיות שמציפה את החושים ואת הלב. אני זוכר את עצמי אחרי הצבא משוטט ברחבי מנהטן עם לסת שמוטה – מהארלם השחורה, להארלם הספרדית, לאיטליה הקטנה, לצ'יינה טאון. הנופים המתחלפים, הריחות המשתנים, הפרצופים השונים, הם אלה שהפכו את ניו יורק למקום הזה שכולם רוצים להיות בו, להיות כמוהו. אז למה זה לא יכול לקרות גם פה? אולי במקום להסתגר בתוך עצמה, כפי שהיא עושה כל כך טוב מאז ומעולם, מדינת ישראל תפתח את עצמה לזר, לשונה, למאתגר. תארו לעצמכם אילו דברים מופלאים יכולים לצמוח מזה – כמו בת הדודה היפהפייה של הבן שלי.

אני כבר לא מדבר על כך שזה הדבר המוסרי לעשות. כי מי שלא מבין את זה, באמת שיש לו לב מאבן.