להציל את בני הנוער מעצמם: לילה עם סיירת "הורים ערים"

החופש הגדול הוא שעתן היפה של סיירות ההורים. הילדים משתכרים ברחובות? הם יהיו שם, מצוידים בקרטון לנמנם עליו וביסקוויט לכרסם. גיא פרחי, נער שיכור מבחוץ והורה מודאג בלב, יצא לצוד איתם בני תשחורת

"הורים ערים". צילום: רומי עין-גל
"הורים ערים". צילום: רומי עין-גל
15 ביולי 2015

יום רביעי, 23:00 בלילה. עשרות בני נוער מתקבצים סביב מועדון המגדלנה שבפינת הרחובות דה פיג'וטו ויהודה הלוי. בצדו השני של הכביש נערים נוספים ממשיכים לזרום למתחם מהסעות שהגיעו מירושלים, חיפה, נתניה ואשקלון, מצוידים בשקיות ניילון המכילות בקבוקי וודקה פושרים ומשקאות אנרגיה שנקנו מבעוד מועד. לצד אנשי הסיירת לביטחון עירוני, באזור מפטרלים גם 11 חברים דרוכים ומיומנים מטעם סיירת הורים ערים. המשימה: למנוע מבני הנוער לצרוך מנות מוגזמות של אלכוהול, ולהציל אותם מעצמם אם הדבר כבר נעשה. האמצעים: שישיות מים, חבילות ביסקוויטים, מזרנים מקרטון, כפפות לטקס ואינטואיציה הורית מחודדת. אין להם עניין בריקון בקבוקים או בביצוע חיפושים גופניים (ואין להם גם סמכות לעשות זאת), אך זה לא הופך אותם לקשוחים פחות. בשעת הצורך הם לא יהססו ללטף פנים מגואלות בקיא.

סיירת הורים ערים היא יוזמה משותפת של עיריית תל אביב־יפו, המשרד לביטחון הפנים והרשות למלחמה בסמים ואלכוהול, והיא פועלת בעיר זה כחמש שנים. כיום מתנדבים בה כ־300 הורים בשבע סיירות הפועלות באזורים שונים. עיקר הפעילות של הסיירת היא בסופי שבוע, בסיבובים בין גינות ציבוריות שבהן נוהגים בני הנוער לכלות את זמנם. העונה הלחוצה היא כמובן החופש הגדול, שבמהלכו מופעל במקביל פרויקט בשם שיחה לילית המתגבר את הסיירת בלילות אמצע השבוע.

"המטרה העיקרית של תוכנית הורים ערים היא הפחתת התנהגות סיכונית של בני נוער", מסבירה אור ביגר, האחראית על הסיירת מטעם העירייה. "ההורים פוגשים את בני הנוער בזמנים ובמקומות שלהם, והם נמצאים איתם ברגעים שהם הכי זקוקים להם. כל המתנדבים שלנו עוברים קורס הכשרה מקצועי ולומדים לעומק על מאפייני גיל ההתבגרות. כבר קיבלנו טלפונים מבתי החולים וסיפרו לנו שהצלנו חיים של נערים בכך שהגענו אליהם בזמן. יש גם לא מעט הצלחות קטנות – פעמים רבות הנערים פשוט מחפשים מישהו שיקשיב להם".

באים למקיאים

אנשי הסיירת הבטיחו לי אקשן במגדלנה, אך הסיורים שערכנו באזור נערכו לפני כניסת הנערים למסיבה ולא הניבו מפגשים מעניינים. ארבעה נערים שמטו את כוסות הוודקה כשהתקרבנו לעברם (אנשי הסיירת לבושים באפודים כחולים, כך שנערים חרדתיים או מוגבלים בראייתם עשויים לחשוב שמדובר בשוטרים), וקבוצת שיכורים גדולה חלפה על פנינו בריצה כאילו היינו אוויר. ברגע השיא של הסיור קרא לנו אב בשם אייל מתוך סמטה צדדית. הוא אחז בבקבוק פינלנדיה ריק בידו האחת, ובשנייה הצביע על כוסות פלסטיק ריקות וקבע כבלש מחונן: "פה הייתה חגיגה". כשהבנתי שמכרו לי לוקש, חתכתי לבר הרוקוקו הסמוך. אינני רגיל לצאת מהבית בלילות זוגיים, ואם אני כבר עושה זאת זה בדרך כלל למטרות שתייה. הספקתי לבלות שם 40 דקות שבהן תדלקתי כנער צמא מראשון לציון, עד שקיבלתי הודעת טקסט ממנהלת הסיירת באותו הלילה: "אתה יכול לחזור".

מחוץ למועדון שרר כאוס. שלושה נערים שכבו על מזרני קרטון (הבנתי סוף סוף לְמה הם אמורים לשמש), שניים מהם מתבוססים בקיא של עצמם. כמה נערים ניהלו ויכוח קולני עם איש סל"ע שניפק להם דוח בלתי הכרחי בעליל על גרימת רעש. היו שם גם עשרות בני נוער זועמים שלא הורשו להיכנס למסיבה מפאת חוסר מקום, אף שרכשו כרטיסים מראש (על פי אנשי הסיירת מדובר במקרה שכיח אך נפיץ הנובע מחמדנות המפיקים).

ההורים פעלו בכמה חזיתות. בחזית הראשונה הם הרחיקו חברים מודאגים של מקיא מס' 1 כדי שיוכל לישון ולהתאושש. המקרה של מקיא מס' 2 היה מעודד פחות, שכן אנשי הסיירת נדרשו לאתר את חבריו האנוכיים שהתבצרו במועדון (מחשש שאם ייצאו לא יוכלו להיכנס שוב) ולנסות לעזור לו לחזור הביתה. בחזית השלישית הלכו ההורים בעקבות נער שהרגיש נוח מספיק כדי לספר להם שחברו (מקיא מס' 3) מוטל בקרבת מקום. בעומק הפסאז' המוביל לכניסה לפינגווין מצאנו אותו ישן בזרועות החברה שלו. לאחר שתרמו מים ועצות, הותירו ההורים את השניים להתמסר לרומנטיקה בניחוח מיצי קיבה.

לאחר שהמצב נרגע סיפרה לי מתנדבת בשם פנינה על סיור שבו הצליחה לסכל קטטה מסוכנת. "אני מתלווה בדרך כלל לסיירת של דרום יפו, ובאחד הסיורים הבחנו בשתי חבורות נערים נכנסות ביחד לחצר של אחד הבניינים", היא אמרה. "הם יצאו משם נסערים, וראינו שקורה משהו. אנחנו נמצאים בקשר ישיר עם הקצין התורן של האזור, אז דיווחנו למשטרה. אחרי שהם הגיעו התברר שחלק מהנערים הלכו להתחמש בסכינים".

צילום: רומי עין-גל
צילום: רומי עין-גל

מבוגרים, אבל ממש נחמדים

כשבוע לאחר מכן התלוויתי לסיבוב שגרתי של סיירת הצפון הישן (ללא תוספת סיכון אני לא מתקרב לדרום יפו). יצאנו אני ועוד שלושה חברי סיירת מתחנת המשטרה ברחוב דיזנגוף לכיוון פארק הירקון ונמל תל אביב. הלילה שקט: גן הנביאים, גינת היל וטיילת הירקון היו ריקים מבני נוער. כשם שפובליציסטים שמאלנים ניזונים ממלחמות, אנשי הסיירת ניזונים מילדים שיכורים, והאכזבה הייתה ניכרת. באחד הרחובות הקטנים זיהתה עין הנץ של בעז, הסייר האמיץ בגזרה, ארגז מלא פחיות XL. מצויד בפנס פלש בעז לחצר הבניין הסמוך כדי לאתר את מקורו, אך שב בידיים ריקות. העיקר שהוא יצא מזה בחיים.

בתום הפסקת קפה בנמל פנינו דרומה והלכנו לאורך הים. מתנדבת בשם מירי סיפרה על חילוקי הדעות שנוצרים לפעמים בין המתנדבים על האופן שבו יש להתייחס לבני הנוער. "יש הורים שהגישה שלהם די אגרסיבית. הם ישר אומרים לבני הנוער לשפוך את האלכוהול וככה מייצרים גם התנגדות מצדם. הגישה שלנו נעימה יותר, אנחנו מאמינים בשיחה".

ואיך בני הנוער מגיבים בדרך כלל?

"ברוב הפעמים הם כבר מזהים אותנו ושמחים שבאנו. זה גם נותן לבני נוער ששותים מתוך לחץ חברתי את התירוץ להפסיק. אחרים מרוצים פחות. קרה לי פעם שנערה צעקה עלינו שהרסנו לה את יום ההולדת".

בגן העצמאות תפסנו סוף סוף כמה נערים על חם. שני בקבוקי סמירנוף היו מונחים על שולחן פיקניק, ולצדו התמזמזו בלהט נער ונערה. החברים שלהם ישבו במעגל כחמישה מטרים מהם. הם סיפרו להורים שהגיעו מירושלים (מה שעשוי להסביר את הבחירה התמוהה בגן העצמאות) והבטיחו ששתו במידה.

"למה אתם קמים ככה באמצע הלילה? מה אתם, פרייארים?", שאל אותם לאחר מכן אחד הנערים, ובכך העלה נקודה חשובה: בני הנוער הם ציבור אנוכי וכפוי טובה שלא בהכרח ראוי שידאגו לו. חברתו, שהזכירה לי את הטינאייג'רית הג'ינג'ית מ"עמוק באדמה", ניסתה להוכיח אחרת: "מה פראיירים? הם עוזרים לחברה". מאוחר יותר, ללא נוכחות ההורים, היא הוסיפה: "הם אולי מבוגרים, אבל הם ממש נחמדים. הם בסך הכל אוהבים אותנו, ואנחנו אוהבים אותם!". מיותר לציין שהיא הייתה שיכורה מהתחת.

התחנה הסופית בגזרה היא כיכר רבין. עבור ההורים ההליכה הממושכת ברחובות העיר נתפסת כפעילות ספורטיבית לכל דבר, והם דואגים להתלבש בהתאם. אני לעומתם סבלתי בשלב זה משפשפת חמורה והתמרמרתי ששוב שכחתי להצטייד בפלאסק. בכיכר רבין התקבלה הסיירת בכבוד השמור לפוליטיקאים סוררים בכינוסים של מרכז הליכוד. "הנה הורים ערים!", צעק נער מתולתל שלמרבה הצער זיהה אותי כמחסנאי לשעבר בשבט דיזנגוף ("איזה אח אתה, תאמין לי"). חבריו, שהספיקו להחביא את השקית עם הוודקה ברגע שזיהו את הסיירת, טענו שהם פיכחים לחלוטין. חרף הבוז לרעות הצופיפניקית בחרתי לא להלשין.

צילום: רומי עין-גל
צילום: רומי עין-גל

חבורת הבייקרים שישבה בסמוך לאנדרטת המשולש הייתה חצופה יותר. "רוצה שאכטה?", שאל אחד מהם את מירי. "אתם חייבים ללבוש את הדבר הזה?", הוסיף נער אחר. ייאמר לזכותם שבקרבתם מצאנו את המקיא היחיד באותו לילה, ואנשי הסיירת עטו עליו כמוצאים שלל רב. רק כעבור כמה דקות נחשפה האמת המקוממת: מדובר בבחור בן 24 שזה עתה סיים תואר באוניברסיטת תל אביב. לדבריו הוא הפסיק לשתות לפני כמה שנים, ופשוט אכל משהו מפוקפק כמה שעות לפני כן.

כמי שלפני עשור הוריד צ'ייסרים של קגלביץ' אפרסק באותם המקומות בדיוק, אני מודה שעבודת הסיירות בהחלט נחוצה. הנוער של היום טיפש בדיוק כפי שהוא היה פעם, וכל הורה שמקדיש לו לילה בשבוע על חשבון מרתון של "אחוזת דאונטון" (או מה שהורים מהמעמד הבינוני־גבוה עושים בימינו) ראוי להערכה. חבל שהם לא היו שם בזמן עבור חברי הנעורים שלי; בשביל להזמין אמבולנס ליריב שפרפר במשך שעה בגינת דובנוב (היום הוא בסדר), להזעיק את ההורים של שקד בעת שהקיאה על עצמה מתוך שינה, ולמצוא את איתמר שהעביר לילה בחוף מציצים לאחר ששכחנו מקיומו. אחר כך אומרים שאנחנו דור פריבילגי.