לילך ברנע לשם הצליחה למצוא משהו טוב בפרסומת של גולדסטאר
זה בכלל לא מאבק של נשים מול גברים: זה מאבק של אנשים חמודים שבאים להרים מול אנשים מבאסים. הבטן של לילך ברנע לשם מלאה על גולדסטאר – וגם בגולדסטאר // טור דעה
דבר ראשון, כדי להבהיר על ההתחלה: אני ממש רוצה שהקמפיין של גולדסטאר ישתנה. לא כפמיניסטית, לא כאישה – אלא פשוט כבנאדם שמביך לו. מביך לי. אני כבר לא יכולה לראות את המותג הזה מתגנדר בפאסון המאצ'ואיסטי הזה שחרק על יאיר לפיד עוד בשלהי האייטיז. בחיי, כשאני רואה את הקמפיין של גולדסטאר חופר עם סממני הגבריות השחוקים שלו, אני מרגישה כאילו אמא שלי שוב עושה בושות ומנסה לשכנע אותי שדגמחים זה הכי מודרני וכל הקולים לובשים אותם. רק שאמא שלי חמודה, הכוונות שלה טובות.
הבעיה היא שאני צרכנית מקולקלת. אני כמעט תמיד מזמינה גולדסטאר. היא זמינה, די טעימה לי וזולה עד כמה שבירה עוד יכולה להיות זולה בארץ. אני שותה גולדסטאר מאז שהתחלתי לשבת בפרילנד בתיכון והיא הייתה חלק מהמון רגעים קטנים וגדולים לאורך חיי. תרגיל אסוציאטיבי היה חושף שגולדסטאר בשבילי זה: הופעות, נעורים, קיץ, צחוק, סקס, כיף, נינוחות. ערכי מותג כל כך הרבה יותר שווים. איזה בזבוז.
בפעם הראשונה שקמה צעקה, כעסתי ואפילו נעלבתי קצת: "מה זה, גולדסטאר, למה אתם רעים אליי? חשבתי שיש בנינו חברות אמת. מי הפך אתכם לכאלה דושבגים?" החלטתי להחרים. אבל כשאני מגיעה לאיזו הופעה במרתף תל-אביבי כלשהו, אני כמעט תמיד מזמינה גולדסטאר באוטומט ואז נזכרת שאני מחרימה ומתפדחת לשנות את ההזמנה, או נתקעת ברגע סופר טרחני עם מלצר תמים. אני מרגישה כאילו אני בעיקר מענישה את עצמי או יותר גרוע, מייצרת איזשהו באז למותג הזה על הגב שלי. הרי בסוף כל חרם כזה יושב פרסומאי טיפש שעף על עצמו ועל סופת החרא שחולל. באמת כל הכבוד, תעשה לי בבקשה שייר אירוני, אתה כזה מלך.
חוץ מזה, אני מבינה שהחרם שלי לא מזיז לאנשים בטמפו. אני מבינה שאני לא קהל היעד. בשבילי משווקים בטמפו את מכבי: אותם מים, אותו לתת, אותם בעלים שמתעשרים – רק השיווק משתנה. לאט לאט הם מבהירים לי שמה שהיה נגמר וכבר אסור לי גולדסטאר – מהיום, חמודה, רק מכבי בשבילך. האסטרטגיה השיווקית ברורה, מבחינת מקאן, סיפור הצלחה זה לחקוק בראש של כל צרכן: גולדסטאר=גבר. אלוהים יודע למה שמישהו יסכים שיגדירו אותו כשחצן, בריון, מנותק, והכי גרוע, מצחיק כמו הדוד מהסדר עם הבדיחה על הביצים הקשות במי מלח.
הדבר הטוב היחיד שיצא מכל הסיפור הזה, הוא שגיליתי שבתוך כל הרפש יש גם אנשים שאכפת להם, הפרסומת הזאת צורמת לא רק לי. יכול להיות שיש אנשים חזקים ממני שיודעים לעשות חרמות כמו שצריך ויכול להיות שטמפו לא באמת ייענשו על זה שהם מתעקשים לעצב אותנו דרך כל מה שרע. אבל המאבק הוא מה שחשוב, הוא מראה שאפשר גם אחרת. זה בכלל לא מאבק של נשים מול גברים. זה מאבק של אנשים חמודים שבאים להרים מול אנשים מבאסים. למה שתרצו להיות בצד הלא נכון?