ללא מילים: מצג השווא של האמן הסובל ב"מחוברים"

אני כותב טור בעיתון. אני כותב אותו כי אני נהנה לכתוב אותו. אני כותב אותו כי משלמים לי. בחודש שעבר חגגתי שש שנות כתיבה ב־Time Out. אף אחד לא שלח לי עוגה מהמערכת. זה בסדר, לא נעלבתי. זה בסך הכל טור בעיתון. בוא לא נעשה מזה יותר ממה שזה. בכל שבוע אני יושב על התחת, ובמהלך התהליך של ישיבה על התחת נפלטות 750 מילים בממוצע. חלקן אישיות, חלקן כלליות. הן לא נפלטות מתוך התחת, אבל גם לא ממקום הרבה יותר רוחני מזה. אני לא כותב את ״יוליסס״. אני נשען על חומרי מציאות כדי לנסח את עצמי. זה עניין של מיומנות, ולפעמים, לא תמיד, גם של דמיון. אבל ממש קצת דמיון. אני לא ממציא שום דבר. אני מניח את עצמי על הדף ברמה נשלטת של חשיפה. אני לא שולף את הקרביים החוצה. זה לא עניינכם כל מה שקורה לי בחיים. אפילו הטור האישי ביותר לא מערטל את הנפש ולא חודר עמוק פנימה. זה בסך הכל טיזינג. מבט חטוף. בימינו יש לאנשים פייסבוק, שם הם מוציאים החוצה את כל הדברים הכי מביכים. טור אישי הוא מקום שבו אתה מייצר לעצמך דימוי ציבורי. בקיצור, אל תאמינו לכותבי טורים. הם משקרים לכם בדיוק כמו אחרון הפוליטיקאים. 

אבל לא על עצמי אני רוצה לכתוב. אין דבר יותר משעמם מכותב שכותב על מעשה הכתיבה. זהו המפלט הידוע של מי שאין לו על מה לכתוב. אני רוצה לכתוב על כתיבתם של אחרים. וליתר דיוק – על כתיבתם של גיבורי ״מחוברים״, סדרה שאני מקפיד לעקוב אחריה כבר שנים. מדובר במוצר טלוויזיוני מושלם, מרגש ומגעיל כאחד. בעונה הנוכחית של ״מחוברים פלוס״, כמו בעונה הקודמת, אי אפשר להתעלם מליאור דיין. הוא באמת טיפוס משעשע ונוירוטי שרכש לעצמו מידה מכובדת של מודעות עצמית ואירוניה דיינית. רק בדבר אחד דיין מאבד את חוש ההומור שלו – בטור האישי שהוא כותב ב"מעריב". הו, הטור האישי הקדוש. כמעט בכל פרק אנחנו רואים את ליאור דיין בחדר העבודה שלו, מתענה, מעוות את פרצופו, מנגב את המצח, מכווץ את השפתיים, מגרד בפדחת, מעשן בשרשרת, מזיע מול המחשב. כורי פחם שכלואים 100 מ' מתחת לאדמה לא מתאמצים כל כך. דיין לא מתייחס לאשתו רוני כי הוא צריך לסיים את הטור; לא מחליף חיתול לתינוק כי הוא צריך לסיים את הטור; ער כל הלילה כי הוא צריך לסיים את הטור. עוד רגע מגיע הדדליין. דיין אחוז אימה. מרים טלפון לעורך. מתחנן על נפשו. חוזר לחדר העבודה. ממשיך להתייסר. כאילו שהוא עומד לפתור את מסתרי הקוסמוס. כאילו שמשא כבד מונח על כתפיו הדקיקות. כאילו שהוא עומד לחשוף בפני הקוראים את הסוד הנורא ביותר שאי פעם נודע לאנושות. ועל מה הטור? על ערוץ 20, עיצוב פנים והשתתפות בפאנלים בתוכניות בוקר. נו באמת. 

זו לא הפעם הראשונה שבה ״מחוברים״ מתארת את מעשה הכתיבה כאיזושהי ויה דולורוזה איומה. בעונה הראשונה הסבירה דנה ספקטור שהיא כותבת את טור היחסים שלה במשך שלושה ימים ארוכים של חיבוטי נפש וייסורי כתיבה מהגיהינום (לשם השוואה: דוסטויבסקי כתב את ״המהמר״ – 198 עמודים בעברית – בפחות מ־30 יום). בעונה שלאחר מכן, רן שריג, שהפך אחר כך לבן זוגה של ספקטור, דאג לצלם את עצמו שמוט מול המחשב באישון לילה, כותב תסריטים לסדרה הקומית ״רמזור״, בפרצוף חמור סבר השמור למי שמנסח מחדש את הטרגדיה היוונית. באחד הפרקים בעונה הנוכחית רואים את גיא מרוז מנסה לכתוב פוסט קצר בבלוג שלו, ונדמה שלפני רגע הודיעו לו על מוות של קרוב משפחה מדרגה ראשונה. על מה כל הדרמה, אה? אני לא מזלזל במכאוביהם היחסיים של הכותבים ב״מחוברים״. לפעמים המילים לא באות בזמן; הניסוחים הופכים מסורבלים; הכתיבה מכבידה. אבל גם בזה אין צורך להגזים יותר מדי. נכון, לכל מיני אנשים יש כל מיני חרדות, אבל ב״מחוברים״ הכתיבה מקבלת גוון גרוטסקי: העילית של העיתונות והטלוויזיה, כותבים שמקבלים אלפי ועשרות אלפי שקלים בחודש, שוקעים בתוך תוגה וצער שעושה רושם שנובעים מתוך קושי תהומי. אני מציע להעניק להם תוספת סיכון למשכורת. עוד רגע המאמץ האינטלקטואלי העצום יגרום להם להתקף לב או לאולקוס. 

יש את הכתיבה. ויש את מראית העין של הכתיבה. ב״מחוברים״ אנשים כותבים מול המצלמה. הם מבקשים להציג בפניה את דיוקנו של האמן הסובל. זו רומנטיקה שמצטלמת טוב. האדם המיוסר, המהורהר, שמחשבות על העולם גורמות לו לתהיות קיומית ומדירות שינה מעיניו – הוא האדם הרציני, האיכותי, החכם. ואילו האדם השמח, המחייך והקליל – הוא הטיפשון והשטחי. זו דיכוטומיה וולגרית שמאחוריה מסתתרת תפיסה מיושנת של היצירה ככזו שיכולה להתממש רק מתוך מצוקה. אנשים מיוסרים לא כותבים טוב יותר. פרצופים דיכאוניים וכעוסים לא מוציאים מעצמם משהו יותר עמוק או יותר משמעותי. הכותבים של ״מחוברים״ מתעסקים בראווה – איך הם נראים כשהם עושים את מה שהם עושים. כך נוצר מצב מצחיק: בטלוויזיה, המדיום הכי דבילי שיש, כוכבי דוקו ריאליטי מתנהגים כאילו הם סופרים מוכי שחפת בברלין של תחילת המאה ה־20, כותבים לאור העששית ומשתעלים. אל דאגה, זה לא ייגמר בהתאבדות. נתראה בהשקה בחנות של נייקי בדיזנגוף סנטר. 

 טור זה נכתב בכיף ובסבבה.