למה פאבים מתעקשים להקרין את משחקי היורו?

ברבאבא הוא חובב כדורגל גדול, ולמרות זאת הוא אינו בטוח מה דעתו על המסכים הניצבים בפתחם של (כמעט) כל בר בעיר כדי ללכוד את מי שכוס הבירה שלו לא תהיה שלמה בלי לבהות בבועטים.

מוזר, הוא חושב לעצמו בעודו חולף ברחוב בן יהודה, מי בדיוק מארח את הטורניר הזה, ויוה לה פראנס, אם כל הצרפתים כאן? שם בולנז'רי, פה חנות יין ועדיין… את הכדורגל שלו הוא מעדיף בעונתו הסדירה, לבוש בחולצת קבוצתו האהובה ושר לה שירי הלל עם החברים בפאב, בלי טרמפיסטים שמציצים לכיוון המסך מעל מנת צ'יפס וללא מבטי הסלידה המוצדקים מצד מי שאינו חובב את הפסקת המוזיקה לטובת רמי וייץ. "כדורגל רואים באהבה או לא רואים בכלל", הוא אומר לעצמו, כמעט בקול, במבטא צרפתי מעושה, ובאזור גורדון הוא חותך לכיוון הים דרך שכונת הווילות הכי סודית בתל אביב, זאת שבכל פעם מפתיעה אותו מחדש.

רגליו נושאות אותו צפונה, אל חוף מציצים. מסכי ענק נפרשו סביב כאילו עוד רגע קט תבוא רוח ותביא אותנו לאירופה – היבשת שהקיאה אותנו מתוכה ושאליה כה רבים מאיתנו נכספים לחזור. והנה משחק: שווייץ נגד צרפת, המארחת שאת יהדותה הנופשת נטש ברחוב בן יהודה, מחיה השפה. וברבאבא מזמין לו בירה, מעט דלוחה מרוב המתנה למלצרית, אבל לפחות קרה ובכוס זכוכית. מסביב נראה שמח: המזטים העבריים, המכונים סלטים (במלרע), ממלאים אותו תמיד גאווה לאומית: מבחינתו ייפלו כל כוכבי מישלן מהשמים, אין בעולם תחליף לפתיחת השולחן הישראלית, הצבעונית והנדיבה, המנגבת כל רעב בפיתה חמימה צבוטה בין אגודל, אצבע ואמה.

לכשעצמו הוא מסתפק באבטיח עם בולגרית, אבל אחרי עוד בירה הוא מרגיש צורך עז להתרוקן, ומאחר שחדר השירותים תפוס, הוא מטפס מעלה, אל אחד השרידים האחרונים מהסרט המיתולוגי ההוא ששמו כשם החוף. שם, בנקודה מוסתרת יחסית, הוא נותן לעצמו לקלוח ומשהו בקרבו עולץ: אני משתין על הצריף של גוטה! הוא מחייך והולך.

בשיתוף עם סנהדרינק