לנה דנהאם, מאחורייך
"הגוף האחר" של נטלי צוקרמן מתקשה לייצר זווית ראייה רחבה, אך העבודה כנה ומסקרנת
הגוף האחר
תמונע
"הגוף האחר" של נטלי צוקרמן הוא אסופה מעט בוסרית, אך חיננית ביותר של שלוש עבודות קצרות, הפוסעות על הגבול הדק שבין תיאטרון לפרפורמנס. צוקרמן, שהעלתה עד היום בעיקר עבודות מיצג קצרות במסגרות שונות ואף הייתה בין המייסדים של פסטיבל "תלוי במקום" החביב, רקחה ערב שסב סביב עולמה הפרטי של רווקה תל אביבית צעירה: עניינים של תפיסת גוף, תקוות ואכזבות רומנטיות וסקס, או במילים אחרות מעין מקבילה בימתית לסדרת הטלוויזיה "בנות" וסרטי ממבלקור למיניהם.
בחלק הראשון של המופע, "הגוף האחר", צוקרמן פורשת בפני הצופים את תמונת המצב המורכבת של חיים עם צליעה קלה, עדות לתאונה שעברה בגיל 12. בחלק השני, "ריאליזציה של מטאפורה", צוקרמן משתמשת בשיר של יהודה עמיחי, כדי לערוך התחשבנות כוללת עם גברים מעברה הרומנטי. בחלק השלישי, "פרפורמנס רומאנס", צוקרמן הופכת את אחד מהגברים בקהל לבן זוג זמני.
שלושת חלקי המופע מסקרנים ומהנים לצפייה, אף על פי שכמו לא מעט יצירות בז'אנר "הרווקה התל אביבית" יש בחוויה הכוללת משהו נרקסיסטי ופרטי מדי. "הגוף האחר" נותר בסופו של דבר סיפורה של היוצרת שלו בלבד, שאמנם כל צעיר תל אביבי יוכל להזדהות איתו בקלות, אך הוא אינו מוביל אותנו להדהוד אמנותי עמוק יותר. גם השילוב שצוקרמן משמרת לאורך הדרך בין טקסטים כתובים מראש לבין רגעי פרפורמנס לא מתוכננים יוצר תחושה של זהירות יתר מצד היוצרת מפני אובדן שליטה. התחושה המתקבלת היא היאחזות בקרנות המזבח של התיאטרון, במקום היסחפות עם הפרפורמנס החי. בסופו של דבר, הרגעים החזקים במופע הם אלה שבהם צוקרמן מנהלת דיאלוג ישיר עם הקהל, ובכך פותחת פתח לבלתי צפוי.
חרף הפגמים האלה, "הגוף האחר" מצליח ליצור מציאות בימתית חיה ומשכנעת, שבבסיסה דיאלוג של ממש בין היוצרת לקהל. צוקרמן מביאה לבמה הרבה כנות ואמת, וגם יודעת לבנות אותו באופן רהוט ומשכנע. יש לה נוכחות בימתית מיוחדת במינה, והחשיפה הפיזית והרגשית שלה נוגעת בעצבים חשופים. בשורה התחתונה, זהו מופע ראוי לציון ומרובה ברגעים בימתיים מרתקים.