לרגל יום האישה הבינלאומי: חמישה סרטי מופת שביימו נשים

המושג ״סרטי נשים״ הוא בעייתי מאוד, אפילו אם מעדנים אותו ל״סרטים שבוימו על ידי נשים״. למה בכלל צריך לציין את המין או את המגדר של יוצרי סרטים בימינו? הרי ניתן לטעון שעצם ההבחנה הזו הנה שגיאה יסודית שרק מחזקת את ההפרדה והפערים הקיימים.

שוויון מגדרי שכזה עדיין לא מתקיים בעולם, ובטח שלא בקולנוע. נשים בתחום ממשיכות להרוויח באופן משמעותי פחות מגברים ולאייש הרבה פחות תפקידי מפתח בתעשייה. בטקס האוסקר האחרון הייתה מועמדת אישה לראשונה לפרס הצילום הטוב ביותר לאחר 90 שנים של טקסים, ובפעם החמישית בלבד אישה הייתה מועמדת לפרס הבימוי הטוב ביותר. רק 12% מתוך 250 הסרטים שנוצרו השנה בהוליווד בוימו על ידי במאיות, רק 17% נכתבו על ידי תסריטאיות ורק 4% צולמו ע״י צלמות.

רייצ'ל מוריסון, האשה הראשונה ב-90 שנות טקסי אוסקר שמועמדת לפרס הצלמת הטובה ביותר. צילום: יח"צ

אבל חוסר האיזון הזה בא לידיי ביטוי לא רק כשבוחנים את תהליך יצירת הסרטים כיום, אלא גם את תוכנם ואת הייצוגים המגדריים שבהם: רק 24 מתוך 100 הסרטים המרוויחים ביותר השנה בארה״ב סובבים סביב דמות ראשית של אישה. כל עוד חוסר שוויון מובהק שכזה ממשיך להתקיים, יש בעיניי מקום לחזק ולהבליט במופגן קולנוע שביימו ושמביימות נשים, על ידי פסטיבלים המיועדים לסרטי נשים ועל ידי גופים וארגונים שונים.

בהקשר זה ולכבוד יום האישה הבינלאומי, החלטתי לבחור חמישה סרטי מופת שביימו נשים ושמציבים דמויות של נשים במרכזם. חשוב לי לציין שבאופן מכוון לא בחרתי בסרטים הפופולריים או הנודעים ביותר בהיסטוריה שבוימו על ידי נשים. לכן, בין היתר, החלטתי להשאיר בחוץ יצירות משמעותיות כגון סרטיה זוכי האוסקרים של קתרין ביגלו, והסרט עטור השבחים ״אבודים בטוקיו״ של סופיה קופולה. ניסיתי לאסוף לרשימה קצרה זו את הסרטים שנגעו בי באופן אישי ושמייצרים דיון ביקורתי חשוב בנושאים מגדריים.

העצמאי: וונדי ולוסי – קלי רייכהארדט, 2008

סרטה המינימליסטי של במאית האינדי האמריקאית קלי רייכהארדט נשען על הופעה אדירה של השחקנית מישל וויליאמס (שכיכבה גם בסרטה של רייכהארדט ״Certain Women״ משנת 2016, סרט ענק בפני עצמו, שבמרכזו סיפוריהן המשתלבים זה בזה של ארבע נשים ברחבי ארה״ב). הסרט עוקב אחר מסעה צפונה של צעירה בשם וונדי, בחיפוש אחר מקום עבודה ויציבות, אליו היא יוצאת ביחד עם כלבתה האהובה לוסי, שמהווה את כל עולמה. מבחינתי, מדובר באחד מסרטי הביכורים הטובים והמרגשים ביותר אי פעם, סרט שכמה שהוא קטן – כך הוא אפקטיבי, אותנטי וכואב. דרך האווירה החורפית והאפורה בה מאפיינת רייכהארדט את מסען של וונדי ולוסי, היא מציגה את ארה״ב של ימינו כמקום מנוכר ואדיש וכסמל לבדידות קיומית. סיומו קורע הלב של הסרט הוא דוגמא מובהקת לאופן שבו דווקא שימוש מינימליסטי באמצעים קולנועיים וסיפוריים יכול לעיתים לייצר אפקט רגשי ואמירה שהם ברורים, חדים וכואבים להדהים.

המאתגר: ז׳אן דילמן – שנטל אקרמן, 1976

מי שהמינימליזם והמינוריות בסרטה של רייכהארדט לא ירתיעו אותו, מוזמן לאתגר את עצמו בצפייה בסרטה המכונן של שנטל אקרמן, שאורכו כמעט שלוש וחצי שעות. הסרט מורכב משוטים ארוכים וסטטיים, המתארים את חיי היום-יום המונוטוניים של עקרת בית בבריסל. סדר יומה של אותה אישה מורכב בעיקר מביצוע עבודות ניקיון ובישול (כגון קילוף תפוחי אדמה), כשבמקביל היא מתפרנסת מקבלת לקוחות בחדר השינה שלה. יצירת המופת הניסיונית של הבמאית הבלגית נחשבת לאבן דרך בקולנוע הפמיניסטי והשפיעה על במאיות ובמאים רבים מאז יציאתה. זהו באופן מובהק סרט למיטיבי לכת, שכן האיטיות והסטטיות שמאפיינות אותו, צורנית ותוכנית כאחד, הן באמת יוצאות דופן. אולם לאלו שיצפו בו בסבלנות צפויה חוויה קולנועית עצומה, דווקא בזכות הניכור והמינימליזם הקיצוניים שבו. רק דרך צפייה סיזיפית וממושכת בשגרת יומה האפרורית של הגיבורה, נחשפת לצופה במלואה הביקורת החברתית-מגדרית הנוקבת של אקרמן על הנורמות והערכים הבורגניים של התקופה.

התיעודי: המלקטים והמלקטת – אנייס ורדה, 2000

איכשהו, תפוחי האדמה, להם תפקיד בולט בסרטה של שנטל אקרמן, מהווים מרכיב משמעותי גם בסרטה של התיעודי של אנייס ורדה (שנקרא באנגלית (“The Gleaners and I”. אמנם ניתן לטעון כי סרטה של ורדה לא מציב במרכזו דמות נשית (כפי שהתחייבתי בפתיחת הטקסט הזה) ושלא משתקף ממנו עיסוק מגדרי מובהק, אולם בעיניי הגיבורה המוחלטת של הסרט הזה הנה הבמאית עצמה. כמו כן, הסרט בהחלט עוסק, בין היתר, במקומה שלה כיוצרת סרטים במדיום שנשלט מאז ומעולם בידי גברים. ורדה בת ה-89 היא עדיין יוצרת פעילה, והשנה היא אף זכתה באוסקר של כבוד מטעם האקדמיה ובמועמדות לפרס הסרט התיעודי הטוב ביותר על סרטה הנפלא ״אנשים ומקומות״, אותו יצרה יחד עם האמן JR. הקריירה הארוכה של הבמאית הצרפתייה כוללת גם היא (כמו אצל אקרמן) שילוב של סרטים דוקומנטריים ועלילתיים, החל מסרטים ברוח הגל חדש בצרפת של שנות השישים ועד סרטים תיעודיים, אותם היא מצלמת בעצמה במצלמות דיגיטליות פשוטות וקטנות – כמו הסרט ״המלקטים והמלקטת״. המסע המצולם של ורדה ברחבי צרפת הוא לא רק התבוננות מרתקת באנשים שנוהגים לאסוף שאריות מזון וגרוטאות לשימושים שונים, אלא גם יצירה ייחודית ואנושית, בה מהרהרת הבמאית על המדיום הקולנועי עצמו ועל מקומה בתוכו כאישה מבוגרת.

הקאנוני: הפסנתר – ג׳יין קמפיון, 1993

סרטה של ג׳יין קמפיון הוא אולי המוכר ביותר ברשימה זו, בעקבות זכייתו בשלושה פרסי אוסקר ובפרס הראשון בפסטיבל קאן. גיבורת הסרט, אדה (בגילומה של הולי האנטר, שגם ניגנה חלקים נרחבים מהפסקול המופלא), היא פסנתרנית אילמת מסקוטלנד שנישאת בהחלטת אביה לאיש עסקים ניו-זילנדי. היא נעזרת בבתה הקטנה פלורה, המדברת עמה בשפת הסימנים, על מנת לתקשר עם העולם. אך הסביבה החדשה, המנוכרת והגברית, לצד העובדה שהפסנתר שלה נלקח ממנה – מדרדרות אותה לבדידות איומה ומייסרת. הקושי של הדמות הראשית להתמודד עם הסמכויות הגבריות שסביבה ועם חוסר השוויון, כמו גם הסמליות שבהיעדר היכולת שלה לדבר – הופכים גם את הסרט הזה לאבן דרך בכל הקשור לדיון מגדרי בקולנוע. המציצנות מהווה תמה מרכזית בסרט כבר מהדימוי הראשון שבו, וכך נוצר גם כאן דיון על המדיום עצמו, ועל המבט הגברי בקולנוע.

העכשווי: ליידי בירד – גרטה גרוויג, 2017

הסרט האחרון והחדש ביותר ברשימה יוצא בישראל בדיוק ביום האישה הבינלאומי. סרטה של גרטה גרוויג (שקיבלה על הבימוי שלו מועמדות לפרס האוסקר, והיא האישה החמישית בהיסטוריה שמועמדת לפרס זה) מתאר את התבגרותה של נערה הלומדת בבית ספר קתולי בסקרמנטו ומתקשה (כמובן) למצוא את מקומה החברתי. החלטתי להכניס את הסרט הזה לרשימה לא רק בגלל שהוא מדובר וחדש, אלא מכיוון שהוא באמת סרט התבגרות נפלא, בעל סצנות שמעבירות את הצופה מנעד רחב של רגשות, במיומנות מדהימה. גרוויג היא ללא ספק אחת התופעות המרעננות ביותר בקולנוע האמריקאי של ימינו, ועושה רושם שהחיבור שלה עם השחקנית סירשה רונן (שגם קיבלה מועמדות לאוסקר השנה, ובצדק) הוא מושלם. דווקא מכיוון שהוא ״קליל״ יותר מארבעת הסרטים האחרים עליהם כתבתי, הוא מצליח להיות אפקטיבי ולרגש באופן מיוחד, בטח ביחס לז׳אנר סרטי ההתבגרות המושמץ. יחד עם זאת, הוא לא נטול ביקורת חברתית, ובין כל הכיף ההיפסטרי-נוסטלגי, שירי הפופ ומשחקי המילים השנונים, ניתן לראות בו גם מבט מדויק ונוקב על ארה״ב מבחינה כלכלית וחברתית, ואיך לא – גם מגדרית.