לשעבר

חבר שלי, אחד שאני מכיר מאז שהיינו בני חמש בגן־יונה, שם גילינו לראשונה שיש שיר גס עם השם יונה ("יונה־פעמונה", אבל זה לא החלק הגס), אושפז לפני כמה חודשים אחרי תאונת דרכים קשה, בבית חולים שלא הייתם רוצים להגיע אליו אפילו כגופות, אבל הסיפור הזה איננו עליו,

אלא על החברה שלו לשעבר, שכבר היתה לשעבר כאשר התאונה קרתה, ועל כן משוללת כל גישה אליו, גם חוקית וגם רגשית, כי התואר "לשעבר" לא הניח לה לעטות אפילו את גלימת המכובדות של בת הזוג האבלה. הרי הכרזת קבל עם ופייסבוק שאתם לא במערכת יחסים יותר, שאתם משוחררים איש איש לנפשו ולמאווייו הרומנטיים, הרי אמרת – לי! מכל האנשים בחרת לומר לי! – שאת לא מרגישה כלפיו שום דבר יותר,

אבל מה לעשות,

ולאיש לא נותרה משפחה של ממש בארץ, והלשעבר הזאת, שחיה איתו חמש שנים, היתה הדבר הכי קרוב למישהו שיכול לקבל החלטה לנתק אותו ממכונת ההנשמה, אז כאשר היא אמרה לכולם – לצוות, לאחיות, לרופאים – שהיא אחותו, כדי שיתנו לה לשהות לצידו, הם לא בדקו יותר מדי. ואכן היא ישבה לידו ימים שלמים ובכתה,

ואני זוכר שיחה ארוכה מאוד שהיתה לנו, במסדרון ליד מכונת המשקאות האוטומטיים – איש בן מאתיים גרר את עצמו לאורך המסדרון הלוך ושוב, ואמר שהבן שלו משווק מכונות כאלה, ושלא נעז (!) לקנות מהם כי לא מנקים אותם אף פעם, ויום אחד הבן שלו נאלץ לפרק מכונה כזו ויצאו משם תולעים – ואחרי שהלך, היא אמרה: "אני לא מבינה, אני לא מבינה, אני לא מבינה,"

ומה שלא הבינה זה מדוע אחרי שכל הרגש כבר מת, ונקבר, ושניהם עברו הלאה, היא מוצאת את עצמה יושבת שעות לידו, לא מסוגלת להפסיק לבכות, לא מסוגלת להפסיק להרגיש, עוד ועוד זכרונות ומחשבות ותחושות מטלטלות, כאילו משהו רדום בתוכה התעורר לחיים,

וכך זה קרה שאחרי שבועיים כאלה, כאשר הם באו ולחשו על אוזנה שהגיע הזמן ל… היא אמרה להם: לא. אני לא מרשה לנתק אותו.

הם לא היו מרוצים. הסיבה היחידה שנתנו לה לשהות לידו היתה כדי שיהיה בן משפחה שיסכים לנתק אותו, ועכשיו היא מסרבת, אז הם לא מנתקים, ואחרי שבוע נוסף, מה אתם יודעים? פתאום הוא מתעורר. ומתאושש. ושניהם כל כך מאושרים ומאוהבים שוב, שלילה אחד,

כשהמחלקה נטושה חוץ מכמה חולים שכבר נותקו ומשום מה הם ממשיכים לחיות (או הדבר הזה שנקרא חיים בעיני החוק), וכמה אחיות רחמניות (או הדבר הזה שנקרא רחמים בבתי חולים), אז הם־ככה־פחות או יותר עושים את זה, או הגירסה שהכי דומה לזה שאפשר לעשות על מיטת בית חולים. ואחת האחיות רואה אותם,

ומספרת לרופא, שהיה מאלה שמאוד כעסו עליה. ולמחרת, כאשר היא מגיעה, לא נותנים לה להיכנס אליו, ובמקום זה היא נלקחת לשיחה עם עובדת סוציאלית קשוחה שמנסה להבין מתי התחיל גילוי העריות אצלם, והאם זה בהסכמה,

ואז היא מודה שאיננה אחותו כלל. מה שמכניס את הרופא ההוא להתקף של זעם, והוא מאיים להגיש תלונה למשטרה על התחזות, אבל בית החולים עוצר אותו לבסוף – הם לא יכולים להרשות לעצמו לתבוע את האדם האחד שבגללו האיש הזה עדיין חי, אז כל העניין נסגר בשקט, והאיש משתחרר, ושני המאוהבים עוברים לגור ביחד, כמו שתיכננו אז, פעם, לפני שנפרדו. וזה היה יכול להיות סוף שמח, חוץ מזה שלקח להם שלושה חודשים בדיוק להגיע לאותה אדישות שגרמה להם מלכתחילה להיפרד,

ועכשיו הוא לבד והיא לבד

ובפעם האחרונה שראיתי אותה, קצת לפני שנפרדו שוב, היא שתתה כמות אלכוהול שהיתה גורמת למפלס הכינרת להתנדנד, ושאלתי אותה אם היא בסדר והיא אמרה, אני מפלצת, חודש שלם ישבתי שם ובכיתי והתפללתי, ועכשיו שהוא חזר – הכל נעלם. אין לי שום רגש, שום רגש בכלל. וניסיתי לנחם אותה ולהגיד לה שיהיה בסדר ושתתן לזה זמן, אבל היא רק הביטה בי בעיניים מזוגגות ואמרה, אמרתי שאין לי רגש, לא שאין לי שכל. ואחרי יומיים היא כבר לא היתה שם. חזרה להיות לשעבר.