כאילו אין מחר: למה לתל אביבים לא אכפת מאופנה אקולוגית
תל אביב טובעת בעשרת אלפים טונות של פסולת טקסטיל שמושלכת בה מדי שנה, אבל אין בה עסקים לאופנה בת קיימא. מה גורם לנו להישאר הרחק אחרי שאר העולם?
באחד מימי חמישי של חודש יוני האחרון הוצב בדרום העיר הר בגדים ענקי שכלל 20 אלף פריטי לבוש. הוא הונח שם על ידי בעלי עסקים מקומייים לטקסטיל במחאה על מדיניות המיסוי הממשלתית, המביאה לדבריהם לקריסתו של הענף בישראל. המחאה אמנם הצליחה לעורר מודעות לקשיים שמהם סובלים העובדים בענף, אך אלה הם במידה רבה סימפטום של בעיה רחבה יותר, שנגרמת מהצפה של טקסטיל שמופץ כיום בכמויות העולות בכמה עשרות מונים על הביקוש לו. במילים אחרות, ההר הענקי הוא רק טיפה בים של פסולת בד שמציפה את העיר, הארץ והעולם.
רק השבוע החלו להתקבל נתונים ראשוניים ממחקר מעמיק בן כמעט שנה שניהלו בעיר מרכז סירטקס לחקר טקסטיל של שנקר והרשות לאיכות הסביבה בעירייה. על פי אחד מהם, בתל אביב רבתי משליכים מדי שנה לפחות עשרת אלפים טונות של פסולת טקסטיל – כמות שגורמת להר הבד בדרום העיר להיראות כמו תל נמלים. המספר הזה מגובה על ידי נתונים של המשרד להגנת הסביבה, המעריך כי הטקסטיל מהווה כ־200 אלף טונות מסך הפסולת בישראל בשנה.
אם זה לא מספיק, ישנם לא מעט מומחים המסכימים כי תעשיית הטקסטיל היא השנייה המזהמת ביותר בעולם אחרי תעשיית הנפט. לדברי נעמה כרמון, המובילה את נושא הכלכלה המעגלית ברשות, הבעיה מורכבת במיוחד לאור העובדה שלא באמת ניתן למחזר טקסטיל. "מדובר בעשרות חומרים שמשולבים בסיב אחד ושאין כל דרך להפריד אותם", היא מסבירה, "הדבר היחיד שאפשר לעשות זה לגרוס את החומרים האלה ולעשות מהם סמרטוטים, אבל זה לא תהליך שנחשב למיחזור אלא נקרא דאון סייקלינג".
לנוכח הנתונים הדרמטיים ניתן רק לשאול מדוע הרוב הגדול של תושבי העיר לא ממש מודע, או לא ממש מתרגש, מהעובדה שהוא טובע לאטו בביצה ענקית של בד. "הצרכן עדיין פועל משיקולים רציונליים של מחיר, מהשורה התחתונה של 'זה יעלה לי יותר'", אומרת מיכל לוי ארבל, עיתונאית אופנה לשעבר שחוקרת כיום את הקשר בין אופנה לסביבה. היא מוסיפה ואומרת כי "גם מבחינת ההיצע, זה לא שבקסטרו וברנואר יש את הדבר הזה (פריטים שיוצרו באופן אקולוגי – רפ"ב). אנשים עדיין קונים בגדים שיוצרו בייצור המוני כי הם מונעים ממבצעים ומכמויות. אי אפשר לצפות שהצרכן יעשה בחירות סביבתיות כשזה עולה לו יותר. האלמנט הסביבתי כשלעצמו לא מעניין, זה לא פקטור".
השאלה המתבקשת היא כמובן אם לא מדובר במאבק של פריבילגים.
"השאלה הזאת תמיד עולה ואין לי תשובה חד משמעית עליה. בסופו של דבר כל מאבק מתחיל מהשוליים ואחרי זה מגיעים ה'ארלי אדופטרז'. אני כן יכולה לומר שלפי המחקרים זה רק עניין של זמן, כנראה בעוד הרבה שנים, עד שבסוף זה יגיע לכיס ולמחיר, כי בסופו של דבר לא יהיה מקום לגדל כותנה. בינתיים בשביל שתהיה מעצבת שתציע חולצה יפה ואיכותית שתתחרה במחיר של זארה צריך רגולציה ואת העזרה של המדינה".
לעומת זאת אורי רייז, הבעלים של רשת סטורי הפועלת בשיתוף פעולה עם מותגים בני קיימא רבים בהם Veja, מליסה ונודי ג'ינס, מתעקש שאופנה בת קיימא היא לא לעשירים בלבד: "עם השנים אני רואה את זה הופך ליותר ויותר זול", הוא אומר. "אם פעם ג'ינס אורגני היה עולה אלף שקל, היום הוא עולה 600. אז נכון, הוא עדיין לא עולה 100, אבל ככל שיש יותר דרישה היצרנים מוצאים פתרונות. הפרמיה לא צריכה להיות של מאות אחוזים".
רייז מרחיב כי בצד הוזלת עלויות, גם שינוי מודעות הצרכן משחק תפקיד חשוב בקידום המהפכה: "קחי למשל חברה כמו נודי ג'ינס", הוא אומר, "אחד הדברים שהם מדברים עליו זה 'תקנו פחות, אבל יותר איכותי'. אל תקנו חמישה ג'ינסים השנה, תקנו אחד. בשבילנו לומר היום ללקוחות 'תקנו פחות' זה לא מובן מאליו". הוא מוסיף: "אנחנו לא מתיימרים להיות מחנכים, אבל אנחנו מוכנים להסביר למי שרוצה להקשיב. יש היום כמות הולכת וגדלה של צרכנים שמתעניינים באיך מותג מייצר את הבגדים. זה אמנם עדיין מינורי, אבל אני מאוד מאמין שבשנים הקרובות זה יהפוך להיות אחד הדברים המשמעותיים באופנה".
"תל אביב לצערי נמצאת הרחק מאחורי ערים כמו לונדון, ברלין או סן פרנסיסקו בנושא אופנה בת קיימא", אומר עתניאל גדז', מומחה לשרשרות אספקה ואופנה בת קיימא. לדברי גדז', יש כמה סיבות לאיחור הלא אופנתי הזה, ובראשן מודעות נמוכה מאוד. "קיימות וסביבה הם נושאים מאוד חדשים במחוזותינו", הוא אומר. "הבעיה בעיקר מצטיירת כבעיה של מישהו אחר ולא ככזאת שפוגעת בנו ישירות".
עם זאת, גדז' דווקא שומר על אופטימיות זהירה, לנוכח מה שהוא מכנה "שכבה גדלה של אנשים, בעיקר נשים, שממנעד סיבות רחב מאוד מאסו בתרבות הצריכה הקיימת והתחילו לשאול שאלות: מהיכן המוצרים הגיעו? איך הם יוצרו? האם אני צריכה את זה? ועוד".
גדז' מצר על העובדה שבעלי המודעות המפותחת המעטים שיש נתקלים באטימות מצד המערכת. "המדינה לא עוזרת ליצרנים או למשווקים של אופנה בת קיימא", הוא אומר, "קשה מאוד להיות יצרן אופנה בישראל ושיווק אופנה הפך להיות משחק של שחקנים גדולים, מכיוון שגם גישה לקניונים וגם עלויות גיוס לקוחות אונליין נמצאות בעלייה מתמדת. השחקנים הקטנים בישראל צריכים לרוב לקחת את כל הסיכון עליהם בשיטת הקונסיגנציה, המועדפת על רוב בעלי החנויות".
גדז' רואה בכל זאת אור קטן בדמות יוזמות מקומיות ונקודתיות. "יש התעוררות התחלתית ברמה העירונית", הוא אומר, "לדוגמה, תל אביב נמצאת בשלבים ראשוניים לגיבוש תוכניות בנושא, בעיקר בתחום סוף החיים של המוצר – פסולת. גם בשנקר, ויצו חיפה ובצלאל מבינים את חשיבות הנושא, אבל הקורסים בנושא חדשים מאוד, כך שרק מעצבים עתידיים ייהנו מהידע הזה".
מי שמודעת היטב לקשיים הללו היא מאיה ארזי, מעצבת אופנה, מרצה בשנקר ואחת מיזמות אופנה בת קיימא מהבודדות שפועלות כבר שש שנים בתחום במסגרת המותג לב שבבעלותה, אף שהיא מעדיפה את המונח "מותגון". "אופנה בת קיימא היא לא משהו שחי ובועט בתל אביב", היא אומרת בצער, "זה פשוט מאוד קשה מבחינה כלכלית לעשות את זה". לדבריה, אחד הדברים שבכלל מאפשרים את קיום המותג שלה היא העובדה שהוא פועל רק לפרקים, לפי צורך או לרגל פרויקטים. "הרעיון הכללי הוא להשתמש בעודפים של עולם האופנה ולמחדש אותם. אני בעצם מפרקת ומרכיבה אותם מחדש למשהו בעל ערך עיצובי או פונקציונלי כמו תיק או בגד".
מלבד עבודתה כמעצבת, ארזי מעבירה קורס בשנקר שבו מתנסים התלמידים במציאת שיטות לייצור בר קיימא. אחד האתגרים הגדולים ביותר שעומדים בפניהם הוא להבין איך לוקחים ערמת בגדים משומשים ששונים ואחרים זה מזה ואז מפרקים ומרכיבים אותם מחדש בפס ייצור. "הבעיה היא שפסי הייצור שפיתחנו הם מהירים ויעילים כל עוד מכניסים אליהם עצם זהה", היא מסבירה, "ברגע שמכניסים משהו שהוא לא זהה הוא מאט מיד את הקצב – מה שמיתרגם לעלות גבוהה שלא מתאימה לייצור ההמוני שבו עובדים גם בשכבות של מאה".
עם זאת, כמו גדז', ארזי מתעקשת לשמור על אופטימיות: "תל אביב אולי נמצאת היום מאחור, אבל היא יכולה להיות מקדימה. אם אנחנו סטארטאפ ניישן אולי זה יבוא ממקום טכנולוגי".