כתבה

מאבק פוליטי או קמפיין חגיגי? הגיע הזמן להחליט

עיריית תל אביב איננה הראשונה לנכס את הישגי הקהילה לקמפיין חגיגי, אך בכל פעם המסר הפוליטי הוא זה שמשלם את המחיר. דעה

מצעד הגאווה 2018 (צילום: דין אהרוני)
מצעד הגאווה 2018 (צילום: דין אהרוני)

אגרוף קמוץ מתנופף לאוויר ובמורד הזרוע השרירים כולם מכווצים כל הדרך אל החולצה הגזורה שבקדמתה מסר נוקב. האם מדובר בסצנה מהפגנה או בפרסומת למותג זה או אחר? בימינו כבר אין לדעת. השנה הנושא הנבחר לאירועי הגאווה הוא "המאבק הגאה", במפגן מרשים ומביך של חוסר מודעות עצמית וניתוק כללי. מה בין מוסד העירייה לבין מאבק למען זכויות?

האמת שעיריית תל אביב־יפו לא המציאה את השטיק הזה. הרי זה שנים שממשלת ישראל מנכסת לעצמה את ההישגים של מאבקי הקהילה. הישגים אשר נאבקנו עליהם מול ממשלות שמסרבות להעניק לנו אותן, ואנחנו מצליחות טיפין טיפין לזכות בחלק מהזכויות המגיעות לנו בעבודת נמלים בבתי המשפט, ברחובות ובמאמצי שתדלנות, וכן ביוזמות קהילתיות התנדבותיות שעושות בעצמן את מה שהמדינה מסרבת לעשות עבורנו. בשנים האחרונות ראינו גם אינספור חברות מסחריות שמשתמשות בדימויים של מאבקי זכויות אדם בפרסומות, בניסיון לעטוף את עצמן באווירת הסקס אפיל של מאבקים לצדק ושוויון. גופים שהם חלק מהבעיה למעשה מנסים לצייר את עצמם כחלק מהפתרון (מישהי אמרה פינקוושינג?).

יש פה נקודה חמקמקה. מחד גיסא, הרי חלק מהמאבק שלנו הוא, על פניו, למען נראות וקבלה, והחיבוק הכי נדיב שאנחנו יכולות לקבל מהממסד הוא השימוש בנו בפרסומות. פרסומות, מספרים לנו, משקפות את המיינסטרים החברתי וגם מבנות את התפיסות החברתיות. ברגע שאנחנו קיימות בפרסומות, אנחנו על המפה. אם הגענו למצב שהעירייה מפרסמת את עצמה באמצעותנו, הרי שזה מעיד על קבלה שלנו אל תוך המיינסטרים.

כשהעירייה לוקחת את המאבקים שלנו אל שלטי החוצות שלה, היא מחליטה בתוך כך איזה מאבק ראוי להראות ואיזה פוטוגני פחות ועלול לקלקל את חגיגות הגאווה

מאידך גיסא, האמת היא שכלל לא התקבלנו לתוך המיינסטרים. כלומר אולי חלקנו, יחסית, זוכות וזוכים לקבלה ואהדה בקרב הציבור, כך ראינו בשנה שעברה שלל חברות מסחריות ובני משפחה סטרייטים מתגייסים למאבק למען פונדקאות. באותה העת מאבק בסיסי הרבה יותר, בעקבות מקרה אלימות קשה נגד אישה טרנסג'נדרית, זכה לפרומיל מהתמיכה והאהדה שזוגות הגברים זכו להן.

כשהעירייה לוקחת את המאבקים שלנו אל שלטי החוצות שלה, היא מחליטה בתוך כך איזה מאבק ראוי להראות ואיזה פוטוגני פחות ועלול לקלקל את חגיגות הגאווה שכוחן הכלכלי והתדמיתי ידוע. בשלטים שפזורים ברחבי העיר יש זוגות שדורשים את הזכות להינשא, זוגות הדורשים את הזכות להרות, וטרנס* שדורשות/ים את הזכות "להיות מי שאני". אף שישנה רשימה ארוכה של זכויות ספציפיות שדורשת הקהילה הטרנסית, בקמפיין המסר הוא כללי ולא מאיים על ההטרונורמה, כזה שיכול לעמוד בשורה אחת עם הדרישות להינשא ולהביא ילדים, וחלילה אינו מתייחס לדברים לא נעימים כמו אלימות ואובדנות – תופעות שרווחות לא רק בקהילה הטרנסית אלא בקהילת הלהט"ב כולה, גם בעיר הליברלית והאקטיביסטית בגלקסיה, תל אביב־יפו.

הכותבת היא פעילה קווירית ופמיניסטית, רכזת קואליציית נשים לשלום