מאסטר הפופ הביא טוויסט עצוב על להיטי קיץ

לב שבור עשוי כדורי דיסקו הוא האימג' שנבחר לעטר את עטיפת האלבום "Late Night Feelings", החדש של מאסטרו הFאנק מארק רונסון. זהו אלבום האולפן החמישי של מפיק העל והמוזיקאי הבריטי־אמריקאי, מלא בלהיטי פופ עצובים שנכתבו בעקבות התפוררות נישואיו. השאלה שליוותה את שחרורו הייתה אם רונסון יצליח לנפק עוד להיט ענקי ומניע רגליים כמו "Uptown Funk" מ־2014, שבו שיתף פעולה ברונו מארס. אולם מדובר בציפייה שאינה הוגנת בבסיסה: שיר כזה מגיע רק פעם בכמה שנים, כפי שמודה בעצמו רונסון, שטען בריאיון ל־GQ שלהיט כזה מבטיח למוזיקאי חמש או שש שנים נוספות בתעשייה, ואחריהן חובת ההוכחה חוזרת אליו. נכון שרונסון זכה לאחרונה באוסקר על "Shallow" שכתב עם ליידי גאגא – שביצעה את השיר עם בראדלי קופר בפסקול הסרט "כוכב נולד" – אך הדבר לא השכיח את הציפיות.

רונסון אמנם מנסה להקליל פה ושם, אך האלבום במהותו עצוב, וכמו שאמר קורט קוביין, בעצב יש הרבה נחמה. למעשה מדובר בפסקול הולם לצפייה בודדה בירח מלא ונוצץ בחלון, כשנטפליקס מרצד ברקע על מיוט. שיר הנושא מהאלבום, שבו מככבת ליקי לי, הוא כמו סוכריית גומי שאי אפשר להפסיק ללעוס למרות הדביקות המציקה – לפחות עד שההוק הבא באלבום משכיח את הפזמון. לי מפצה על המסטיקיות בבלדה היפה "AM 2", שיש בה איכויות קלאסיות ועל זמניות.

אף שהלהיט הברור ביותר מהאלבום הוא "Nothing Breaks Like a Heart" עם הגשה סוחפת של מיילי סיירוס, מומלץ לתת צ'אנס גם ל"Knock Knock Knock" הגרובי עם הזמרת זוכת הגראמי Yebba, וכמובן לא לשכוח להוסיף לפלייליסט הספוטיפיי את הדואט "Pieces of Us" עם חביבת המערכת קינג פרינסס (הטינאייג'רית העולה מייקלה שטראוס), אחד הקרוסאוברים הכי מרגשים שיצאו מעולם האינדי לאחרונה.

אי אפשר לפספס את הנוכחות הנשית הבולטת באלבום: נוסף לאורחות הנ"ל מופיעות בו גם אלישיה קיז, הראפרית ווינטר גורדון, איינג'ל אולסן ועוד. באותו ריאיון ל־GQ הסביר בזהירות רונסון שהבחירה בזמרות נובעת מכך שלנשים יש סיפורי חיים מורכבים ורגשות עזים מתחת לפני השטח, שאותם הן מתעלות אל ההקלטות. קל לחשוד שרונסון יורה בצורה מחושבת לכל הכיוונים עם קריצות לחובבי פופ המצעדים (סיירוס) כמו גם לאוהבי האינדי (קינג פרינסס), במטרה להגדיל את הקהלים ככל האפשר. המהלך הזה עלול להתפרש גם כרכיבה על הגל הרביעי והפופולרי של הפמיניזם, תוך מודעות לשיח שמעוררת תנועת MeToo בנושא ייצוג נשים בתעשיית הבידור.

אך רונסון לא ליהק את המוזיקאיות לפי טרגטינג לקהלים הספציפיים שלהן או השתמש בהן כקישוט. רוב המוזיקאיות השתתפו בכתיבת השירים שהן מבצעות באלבום, כך שמדובר בשיתוף פעולה ולא רק במראית עין. כך או כך, לא באמת חשוב אם רונסון עצמו פמיניסט. בעצם הבחירה להבליט מוזיקאיות, בתחילת או בשיא הקריירה שלהן, יש אמירה – וגם אם כדאי להטיל ספק במניע לבחירה הזו, התוצאה ממחישה את הכוחות הנשיים החשובים של עולם הפופ כרגע. זה לא רק מהלך חשוב, אלא גם תצוגת תכלית מוצלחת של מוזיקה נשית מעולה שמגיעה מצדדים שונים של עולם המוזיקה העכשווי.