יצאנו לבדוק: כמה זמן אפשר לשבת על כוס קפה אחת בתל אביב?

פועה

08:30 שוק הפשפשים עוד לא התאושש מפורענויות ליל אמש ומלבד מספר תושבים טרוטי עיניים בטרנינג שהכלב שלהם לקח אותם לטיול אין איש בסמטאותיו. אני מתייצב בקפה פועה – מחלוצי הרנסנס של שוק הפשפשים – ומתיישב. המלצרית מדווחת לי שפותחים רק ב-09:00. העולם אכזר.
08:31 אני הולך לקפה אדא הסמוך כדי לשתות קפה.
08:41 הקפה של קפה אדא פשוט מעולה.
08:45 לקפה מגיעה חברה שגרה באזור. יש לה כלב וטרנינג. היא עייפה.
09:00 אני חוזר לקפה פועה ומתיישב שוב. המלצר שמקבל את פני נראה מופתע.
09:05 אני מקבל משהו כמו 13 תפריטים.
09:07 אני מזמין הפוך גדול. המלצר שואל אם ארצה משהו מתפריט האוכל. אני אומר "אולי אחר כך" והוא נראה מאוכזב. אני ממש רעב אז אני מאוכזב יותר.
09:14 הקפה מגיע. יחד איתו מגיע קנקן עצום של מים קרים. אני בוחר באסטרטגיה של לגימות מדודות, אחת קפה אחת מים. זה יצטרך להספיק לכמה שעות.
09:23 אני עדיין לבד בקפה של איזה 100 מקומות ישיבה לפחות. מלצרית מגיעה ומבקשת ממני לעבור שולחן. הופה. בתחקיר המקדים גיליתי שבפועה הוקצה לא מזמן חלל לאנשי הלפטופים ובטוח שעומדים להגלות אותי לשם.
09:24 אבל לא. היא מבקשת ממני לעבור לשולחנות בצד השני של הסמטה כי שם זה המעשנים.
09:25 אני מתמקם בלוקיישן החדש ולוקח עוד שלוק-קפה-שלוק-מים זהיר. הכוס כבר בחצי.
10:04 הזמן חולף מהר כשאתה עובד עם לפטופ בבית קפה. אני מרים את הראש ורואה שהשולחנות סביב כבר החלו להתמלא. מלצר קולט שיש כאן הזדמנות וניגש לשאול אם ארצה עוד משהו. אבל יש לי עוד איזה שלוק קפה.
10:15 משבר. התיישבתי לא טוב והשמש שפולשת עכשיו לסמטה ממזרח מסנוורת אותי ואת המסך. אני עובר לצד השני של השולחן ועכשיו היא מסנוורת את המסך. נהדר. עכשיו גם הלפטופ מסמן שנגמרת לו הבטריה.
10:17 אני מאתר שולחן סמוך לשקע חשמלי גבוה שבבירור אינו מיועד ללפטופ. זה שולחן לשישה. אני עובר אליו בלי לשאול. ככה זה מרגיש ללכת על הקצה? למה לא אמרתם שכיף לשחק באש.
10:44 עוד הצצה מעל הלפטופ. בית הקפה מלא כבר כמעט עד אפס מקום. תפריט האוכל של פועה עדיין על השולחן שלי. הוא מלא בגודיז כמו "בוקר ים" (84 ש"ח) שזה לקרדה, הרינג, סלמון מעושן ואיקרה עם שליכטה של גבינת שמנת וירקות ולחם וחמאה ולא זוכר אם אמרתי שאני רעב.
10:45 אני מגרד עם כפית את תחתית כוס ההפוך שלי ומוזג עוד כוס מים.
10:47 מלצרית מפנה את כוס הקפה הריקה שלי. אני משפיל מבט אל הלפטופ ועושה את עצמי מרוכז.
11:12 המקום כבר מלא. באמצע הסמטה עומדים מספר אנשים שממתינים לשולחן בחוץ ולוטשים בי עיניים.
11:21 מצאו להם שולחן. במקום שבו עיניהם חדרו אותי נותרו צלקות שהזמן בוודאי ירפא.
11:37 אני עושה טעות ושוב מרים את הראש מהלפטופ. מלצר ניגש ושואל אם ארצה עוד משהו. "בינתיים לא", אני עונה בקול הכי קטן שבן אנוש הוציא אי פעם מפיו.
12:05 האנשים שמחכים לשולחן אינם מתים, הם מתחלפים. ומתרבים. ועדיין אף מלצר.ית לא ניגש.ת לבקש שאעביר את עצמי למתחם הלפטופים של הקפה. זה יפה.
12:27 אני רעב, אני צריך לשירותים, אבל אני יודע שכל תזוזה מהמקום תביא לסיום ההרפתקה. זה רגע שדורש הרבה איפוק. לא יודע אם אמרתי שאני רעב.
12:32 מלצר ניגש אלי ושואל אם ארצה משהו מתפריט הבוקר לפני שסוגרים אותו. אני נשבר כמו איזה אפס ומזמין עוד קפה וחשבון.
12:47 למרות שכבר שילמתי (30 ש"ח על שני הפוכים גדולים + 15 אחוז שירות, המלצרים היו נהדרים), אני ממשיך לשבת ולעבוד רק כדי להיזכר בתחושת השחרור הפראית ההיא מ-10:17. זה לא עובד. המקום מפוצץ, הממתינים מסתכלים עלי כאילו הערתי להם במעבר חציה בחולון. זה נגמר. הובסתי.
(ירון טן-ברינק)

רבי יוחנן 8

מונטי

8:45 נכנסת לבית הקפה מונטי, שלהפתעתי כבר היה מלא לגמרי באנשים מתקתקים על לפטופים או מתלוצצים עם חבריהם. נעמדת בתור המשתרך.
8:50 מזמינה הפוך קטן לשבת ומתיישבת. כמובן שבשולחן המשותף שיש בו מקום לפחות לחמישה אנשים ולפטופים ישבו רק שני גברים שתפסו את כל המקום עם הכריך שלהם, התיק שלהם, המטען שלהם למחשב והאגו שלהם. ביקשתי שיזוזו והתיישבתי עם הלפטופ גם אני.
9:15 סיימתי את הקפה. מעכשיו אני פה על זמן שאול. אולי.
10:00 הלו? זוכרים אותי? אף אחד לא ניגש לשאול אם אני רוצה עוד משהו.
10:37 הבריסטה הסתובב, פינה שולחנות ואסף אשפה, אך לא נגע בספל הקפה הריק שלי ואפילו לא הסתכל לעברי במבט הייטרי.
11:35 עדיין מתקתקת על הלפטופ הגיגים, מזמינה תור לשיננית, יושבי הלפטופ מצדי כבר התחלפו לפחות פעמיים.
12:40 שום דבר לא זע ולא נע.
13:15 כבר רעבה. יוצאת מהמקום בנונשלט. לא נרשמה אף אנחת רווחה כשעזבתי.
(יעל שטוקמן)

מונטיפיורי 41

HOC

10:47 הגעתי לבית הקפה House of Coffee שממוקם בשולי הכרם. מגיע ישר לדלפק ומבקש אמריקנו, חם או קר הבריסטה שואל. ירד גשם הבוקר, אני מבקש חם. האמריקנו שלי עולה 16 עשרים שקלים, לא פחות. אני מחפש מקום ישיבה ומסתכל סביב. ישנו בר ישיבה בתוך המבנה ומין סככה מוזרה ברחוב עם כמה שולחנות ישיבה. הכל מעוצב בסגנון נורדי (נראה לי), עם כיסאות עץ חסרי משענת, כאלה שישיבה עליהם גורמת להאצת תהליכינו להתעקם חזרה כמו בציורי קוף-אדם-אדם מול מחשב.
10:52 בגלל שאין מלצרים במקום אני מנסה למתוח את סבלונתם עד הקצה ובמקום להתיישב בחוץ אני מתיישב בפנים על הבר הכי קרוב למוכרים ופותח את הלפטופ העריכה העצום שלי.
11:17 אבריל לאבין מתנגן ברקע בווליום לא צעקני כל כך.
13:06 סוללת הלפטופ שלי עומדת להיגמר. אני מתאכזב שאין שקעי חשמל באזור ומתקפל משם.
(רועי רוה רוביצ'ק)

התבור 2

נחת

14:30 מזמינה הפוך. תוהה על מה שילמתי כרגע 16 ש"ח וממתי זה ככה.
14:32 מתיישבת, מתחברת לשקע ופותחת את הלפטופ.
15:45: סיימתי את הקפה מזמן, המקום מלא עד אפס מקום – אבל אין אף מבט או ציפייה גלויה מאיש צוות ממני לעזוב או להתפנות כבר.
16:30 עדיין כלום מאף גורם, ואני עודני כאן עם הספל הריק להתריס.
17:15 סיימתי כבר את כל המשימות להיום. ממשיכה לשבת ולו במטרה לעצבן מישהו.
18:00 יאללה הביתה. אולי מישהו שם זוכר שאני קיימת.
(יעל שטוקמן)

כיכר דיזנגוף 1

נולה

8:05 מלצרית חביבה ניגשת אליי ושואלת מה ארצה להזמין. אני מזמינה אמריקנו קטן, והיא נעימה מספיק (או עדיין לא התעוררה מספיק) בשביל ללשאול אם אני רוצה גם משהו לאכול.
8:15 מסיימת את האמריקנו, מתחברת לשקע, מתחילה לתקתק על הלפטופ.
9:20 ריח קינמון, סוכר ואפייה נמצא באוויר ומקשה עליי להתרכז הלפטופ ובמשימה הארורה לשתות רק קפה אחד.
9:45 המלצרית מפנה שולחנות, מושיבה לקוחות חדשים. מסתכלת עליי מדי פעם אך לא שואלת דבר.
10:15 עדיין כלום מצדה של המלצרית שלנו. אולי היא חוששת שכבר איבדה את ההזדמנות שלה וכעת אשב שם לנצח.
10:36 ריח העוגות ממשיך, בטני מקרקרת. למרבה הצער, אני נחושה להמשיך במשימה.
11:45 הרעב הכריע אותי. ביי לנולה, היו שלום, אני ישבתי ביניכם כמעט ארבע שעות על קפה אחד.
(יעל שטוקמן)

דיזנגוף 197

התחתית

09:00 נכנסת לקפה תחתית המיתולוגי. המטרה: לשבת כמה שעות על קפה אחד ולפטופ. כדי למקסם את המבחן אני בוחרת באחד השולחנות הנמוכים, איזור שלא מיועד לפרילנסרים ומחשביהם, וממוקם ישירות מול עמדת הוצאת החשבון, בקו ישיר של כל איש שירות במקום.
09:01 עוד לא הספקתי להוציא את הלפטופ ומלצרית חביבה כבר מנקה לי את השולחן.
09:02 אני מקלידה במרץ, המלצרית חוזרת, מביאה תפריט ומציעה לי לעבור לאיזור המיועד ללפטופים, אבל לא מתעקשת על העניין.
09:56 מאז קבלת התפריט נעלמו עקבותיה של המלצרית. אולי גם היא התייאשה ממחירי הקפה בעיר?
10:00 תפסתי את מבטה של אחת המלצריות והזמנתי קפה קטן שמגיע מהר מאוד. יחד עם הקפה מגיעה הצעה מחויכת לעבור עם הלפטופ לאיזור המיועד לכך. שאפו למלצרית על הסבלנות.
10:12 ניסיתי למשוך אותו אבל אני מגלה בצער שהקפה הקטן הסתיים. אחלה קפה.
10:30 אני רעבה, אבל אלו לא חלק מכללי המשחק. מזל שאכלתי בבית.
11:15 מלצר חדש ניגש לשאול אם אני רוצה משהו. אני מאוד רוצה משהו אבל מתאפקת.
11:25 המלצרית הקודמת מפציעה ולוקחת לי את התפריט מהשולחן. אני בוהה בו מתרחק בערגה.
12:00 מפעם לפעם עובר כאן איש צוות ומחייך אליי. ללא ספק מדובר בצוות הנחמד ביותר בעיר.
12:20 המלצר חוזר ובודק אם אני רוצה לעבור לאיזור המיועד ללפטופים. אני לא רוצה והוא לא מתעקש.
12:50 מזמינה חשבון. אין לי ספק שהצוות מוקל אבל הם לזכותם יאמר שהם לא מראים את זה.
12:57 משלמת ויוצאת, המלצרית מברכת אותי לשלום בדרך מהשולחן החוצה וכבר מנקה אותו. בלב אני מבטיחה לה לחזור שוב. בלי הלפטופ.
(נתלי מון)

לינקולן 9