ללא מעצורים: ג'אנגו ג'אנגו לא עומדים במבחן האלבום השני

תום יורק אמר פעם כשכשהוא האזין לפיקסיז בפעם הראשונה הוא דמיין אותם כיצורים קטנים ומרושעים. על אותו משקל – אבל עם האינטרנט שלא מאפשר למחשבות כאלה להתקבע – כשאני מאזין לג'אנגו ג'אנגו אני מדמיין אותם כמו הפרוגלים של ג'ים הנסון, או הלמינגס ממשחק המחשב, או המיניונים אם אתם צעירים מדי לאסוציאציות האלה. כלומר שיירה של דמויות זהות שצועדת בנחישות קדימה עם שיר בלב, גיטרה ביד ומתופף בקצה הטור שמכתיב את הקצב הקבוע של ההליכה. כשג'אנגו ג'אנגו שמחים הם שרים בהרמוניה. כשהם עצובים הם עצובים ביחד. אבל רוב הזמן, מטבען של מקהלות, קשה לדעת מה בדיוק הם מרגישים. האם יש להם מנהיג? אולי, אבל לך תדע כשכולם נשמעים אותו הדבר.

המקהלתיות כגורם מעצים היא אלמנט מרכזי אצל דור הלהקות שצמח בעשור האחרון, מארקייד פייר עד ממפורד אנד סאנס. הרכבי רוק שנרתעו מהאינדיבידואליות הקיצונית של הניינטיז, מושפעים מארועי ה-11 בספטמבר, חזרו לחיקה החמים של המשפחתיות. אצל ג'אנגו ג'אנגו הסיפור הוא אחר. המקהלתיות שלהם כל כך נחושה ולא מתפשרת, שהיא הופכת אותם ללהקה נטולת פנים. בדרכם הלבנה והרובוטית, ג'אנגו ג'אנגו הם כמו רביעיית דו־וופ משנות ה־50 שהתחפשה לקראפטוורק, או להפך. לקולות המפוצלים אין היררכיה של מנהיג ומלווים. האופן שבו קווי המלודיה נעים אחד ביחס לאחר כאילו שורטט על ידי תוכנה.

כשג'אנגו ג'אנגו הפציעו לפני שלוש שנים עם אלבום בכורה שהוקלט בחדר השינה של דיוויד מקלין – אחיו של ג'ון מקלין מהבטא בנד, במובן מסוים האבות הרוחניים של הלהקה – היה משהו יוצא דופן ומרענן מאוד בשילוב בין היופי הביץ' בויזי של השירים לאספרגריות שבה הן הוגשו. "Hail Bop" הוא עדיין אחד השירים הכי מקורים וכיפיים שיצאו בשנים האחרונות, והמועמדות של האלבום לפרס המרקיורי הייתה רגע יפה של זינוק מאלמוניות מוחלטת להצלחה מפתיעה.

ב"Born Under Saturn" – האלבום החדש של הרביעייה שנפגשה, איך לא, בקולג' לאמנות של אדינבורו – אין שיר שמשתווה ל"Hail Bop", וגם עוקצה של ההפתעה קהה. זה לא אומר שאין בו שירים טובים, מופקים בשיוף של אלבום שני, אלא שבצעדה הארוכה, כמעט שעה אורכה, כשקצב ההליכה אחיד והתזמורים נשמרים בגבולות הסאונד הידועים כבר של ג'אנגו – הנחישות הופכת קצת מעייפת, כמו חוג סיירים שאבד במדבר יהודה.

תמת המסע המשותפת לכל השירים, שמציגה דימויים של צבעים ושל נופים רגשיים, אמורה אולי להוביל לתוך טריפ שבסופו גאולה, אבל נדמה שרק המדריך מסוגל לשמור על ההתלהבות למשך כל כך הרבה זמן. ולמדריך, כאמור, אין ממש פנים אנושיות שנוכל להזדהות איתן. "הביטו אל העמקים ואל השמש ואל האבן המנצנצת", ג'אנגו ג'אנגו שרים וממשיכים לשיר. כן, זה באמת יפה, אבל מתי נגיע לאכסניה?

השורה התחתונה: בפעם הבאה ניקח את המסלול המקוצר