מביט אל האופק

"30 שקל לשעה" – כותרת ההפגנה למען העלאת שכר המינימום שתתקיים היום (חמישי) ברחבת הבימה – יצרה סביבה דיבור ועוררה תקווה קלושה שהיוזמה החשובה הזו לא תלך לאיבוד, בשונה מרבות וטובות שקדמו לה. בטיימינג מקרי אבל מוצלח תעלה בשבוע הבא העונה השנייה של הסדרה המדוברת "30 שקל לשעה" (ערוץ 1, רביעי 22:00) שזכתה פרס האקדמיה לדרמה ב־2012, מבית היוצר של יוסי מדמוני, דוד אופק וחיים שריר. "זה צירוף מקרים משמח במובן הכי יחצני שאפשר", צוחק אופק, "אבל זה גם נותן הרגשה טובה, שאיכשהו אנחנו נמצאים עם היד על הדופק בכל הקשור להלך הרוח הנוכחי".

זו לא הפעם הראשונה שמדמוני ואופק, צמד שאחראי ליצירות מוערכות כמו "בת ים ניו יורק" או "מלנומה אהובתי", מזהים זרמים תת קרקעיים בחברה הישראלית ומעבדים אותם למסך.

"בשנים 2005־2006 השיח החברתי היה מאוד בשוליים", מזכיר אופק. "מדמוני התחיל לכהן כראש איגוד התסריטאים והמשימה העיקרית שלו הייתה לאגד אנשים שאין להם שום דבר במשותף, כי במובן העמוק ביותר אלה אנשים שמתחרים אחד בשני מול הזכיין. הניסיון הזה לייצר סולידריות, להפוך את כל האנשים שספונים בבית מול המחשב לגוש אחד שיכול להיאבק על זכויות, עורר בו את ההשראה לכתוב את הסדרה, שגם בה מדובר על עובדות שמתחילות כמנותקות אחת מהשנייה ומחליטות לשתף פעולה. שבוע אחרי תחילת הצילומים דפני ליף הקימה אוהל ברוטשילד. יש משהו יפה כשיצירות – גם 'השוטר' של נדב לפיד – נותנות ביטוי לתנועות שעוד לא קיימות בתודעה הרחבה אבל רוחשות מתחת לפני השטח".

לעומת זאת, את העונה השנייה של הסדרה צילמתם על רקע תחושה כללית שמאז המחאה המצב רק החריף והסיכוי לשינוי קטן.

"זו הסיבה שאני מרגיש שהעונה השנייה מאוד רלוונטית למה שקורה היום. גם בה עולות שאלות כמו האם הצלחנו, מה קורה אם ניכשל, איך משמרים את מה שהושג. זו עונה שעוסקת ביום שאחרי".

"30 שקל לשעה" התקבלה כיצירה מטרידה ומעוררת מחשבה. העונה הראשונה הסתיימה בהישג של אסנת, אמל ואירנה – מנקות המועסקות כעובדות קבלן במשרד פרסום – להתאגד לכדי קואופרטיב, אלא שמהפרקים הראשונים של העונה השנייה יתברר שמדובר בהישג שברירי למדי.

"בעונה הראשונה היה לנו צורך לחפש את שפת הצילום, הטון של הסצנות, הדרך לעבוד עם השחקנים", מסביר אופק. "בעונה השנייה כבר צברנו ביטחון. התוודענו לשחקנים והיה קל יותר לכתוב להם ונוצרה קלילות בעשייה, שאפשרה לנו ללכת למקומות נועזים יותר".

התעוזה הזאת התבטאה למשל במתן תפקיד גדול יותר לדנה סמוחה, שמשחקת את נעמה, בעלת הצרכים המיוחדים. "גם במציאות יש לדנה פיגור קל", מציין אופק, "היא תמיד חלמה להיות שחקנית. בעונה הראשונה היה לה תפקיד קטן, אבל כשראינו שלא רק שהיא מתמודדת כל כך יפה אלא שמדובר בכישרון גדול, החלטנו להרחיב לה את התפקיד והיא מעורבת בכמה מהרגעים היפים בעונה".

גם סגנון הצילום, שכולל סצנות ארוכות בוואן שוט, אסתטיקה אפרורית ודגש על הפעולות המייגעות שמאפיינות עבודת ניקיון הוא הימור לא קטן, בייחוד בטלוויזיה.

"טלוויזיונית זה באמת סיכון, כי טלוויזיה נשענת על קצב. בעונה הזו צילמנו סצנות עם מעט אפשרויות חיתוך, וכשאתה נותן לדברים לקרות בקצב שלהם זה הימור. מהבחינה הזאת היה לנו קל יותר לעבוד על הסדרה בערוץ 1 מאשר בערוצים מסחריים, שלרוב השליטה שלהם בחומרים גדולה יותר".

מרוב שזה נדיר הם לא יֵדעו איך להתמודד עם המחמאה.

"בערוץ 1 יש הרבה דברים קשים והרבה דברים מדהימים. החירות האמנותית העצומה שהתאפשרה לנו היא משהו שאין במקומות אחרים. יש לזה כמובן גם מחיר – הסדרה הייתה אמורה לעלות לפני ארבעה חודשים ופתאום עולה בהתרעה של שבוע וחצי; הביורוקרטיה שם מאוד מסורבלת ורוויה במאבקי כוח אישיים שמעכירים את הכל. אבל הם אפשרו לנו חירות למרות הסיכונים – לקחנו שחקנים לא מקצועיים, כשנוסף על כך הם גם לא שמות ידועים, משהו שמקשה לקדם סדרה בדרך כלל".

"30 שקל לשעה" היא אחת הסדרות היחידות בטלוויזיה הישראלית שעוסקת באופן עקבי אבל לא בנאלי בשאלות שנוגעות לתחום המוסר. "מדמוני עוסק בזה הרבה בשנים האחרונות וזה ניכר גם ביצירות אחרות שלו: העיסוק בטוב ורע ובחזק וחלש, שני מתחים שמכתיבים הרבה מהחיים שלנו כאן ומקיימים ביניהם סוג של קשר תודעתי. יש שעבורם העני תמיד טוב כי הוא מסכן והעשיר רע כי הכוח שלו משחית, ועבור אחרים העני הוא רע כי החולשה מייצרת אצלו מרירות והעשיר הוא דווקא זה שטוב. בסדרה שלנו יש ניסיון לשחק עם המתחים האלה ולהתייחס לתת הגוונים שהם מייצרים – מי שנראה כמנצל לפעמים דווקא עושה צעד נכון יותר וגם מי שעושה מעשה טוב, יש בעשייה שלו אינטרס שפוגע באדם אחר. בעיניי זה מייצר צפייה מאוד מורכבת, כזאת שאין בה תשובות חד משמעיות".

למדמוני ואופק יש סיבות נוספות לשמוח – שתיים מהשחקניות שהתחילו את דרכן בסדרה יצעדו בקרוב על השטיח האדום בקאן: סמירה סרייה שמחזיקה באחד התפקידים הראשיים ב"הבורג" של שירה גפן וסופי אוסטריצקי ב"את לי לילה" שיצר אסף קורמן.

"זה גורם לי אושר עצום ובכלל, משמח שיש ייצוג נשי גדול בסדרה", אומר אופק, שהגדיל את הייצוג הנשי גם מאחורי הקלעים וביים את העונה הנוכחית יחד עם שרי עזוז. "אולי גם בגלל זה העונה הנוכחית עוסקת לא מעט בייצוגים גבריים ונשיים, מה קורה ביניהם כשצד אחד צובר כוח ואיך זה מתבטא".

מדמוני חרג לא פעם מהמסך הקטן לקולנוע ("בוקר טוב פידלמן") מה שמעלה את השאלה אם גם לאופק יש תוכניות דומות בקרוב. "אני מאוד אוהב טלוויזיה", הוא אומר. "בקולנוע נדחסים בשעה וחצי המון לחץ, אנרגיה וכסף. בסדרה יש חופש גדול יותר לקחת סיכון ולהשתולל עם פרק – יכול להיות שזה יהיה גדול ויכול להיות שיֵצא פלופ, אבל זה יותר מרתק ויותר ניסיוני. גם בקרב הצופים יש דיבור על פרקים, בסגנון 'וואו, איזה פרק אדיר היה', וכרגע זה מה שהכי מושך אותי".