עם ישראל מביע אהבה דרך אוכל ודרך התנדבות. יצאנו לטעום משניהם

"צריך עוד חמש מנות למשפחה בקרית אונו, ארבע בשריות ואחת צמחונית", מניחה מיה את הטלפון שלא מפסיק לצלצל מאז הבוקר. עוד ועד שמות מתווספים לאקסל הארוך ממילא, רשימה שמכסה את כל אזור המרכז וזולגת לעמק חפר ונתניה, ירושלים וכרמי קטיף, יישוב קהילתי במועצה האזורית לכיש. באזור הכנת ההזמנות נכנסים מיד לפעולה. לא עוברת דקה ועל הדלפק מונחת שקית נייר חומה ובתוכה אוכל חם ומנחם – קופסאות עם עוף ואורז, ירקות מבושלים, תבשיל טופו, סלט עגבניות שרי, קיש בתבנית חד"פ, לחם, עוגת שמרים חמה וגם משהו מתוק לקינוח תרומת רוי שוקולד. אופיר מצמידה לשקית בון עם כל הפרטים ואומרת שאפשר לצאת לדרך. אני אוספת את החבילה ושמה בצידנית כתומה של תן ביס – גם היא תרומה – ליד מנות שכבר מוכנות לשינוע. עוד משלוח יצא לדרך.

מתגייס לטובת העורף. שף אסף שטרן (צילום יח"צ)

בימי שגרה, החלל המעוצב באור יהודה הוא ביתו של בית הספר לבישול "אטיליו". כעת כל פינה מוקדשת למאמץ המלחמתי. שף אסף שטרן, שדקה לפני השבעה באוקטובר השיק פופ אפ ארוחת טעימות כשרה, מוביל היום את בריגדת המטבח יחד עם מייסד ומנהל בית הספר שף מיכאל כץ. מתנדבים משנעים פנימה ארגזי חומרי גלם, חלקם מתוך המלאי בבית הספר וחלקם תרומות שהשיג דוד קישקה, יו"ר העמותה הישראלית לתרבות קולינרית שחברה לבית הספר במיזם ההזנה.

חברי העמותה מבשלים, אופים, מאיישים את עמדות הטלפונים ומשנעים אוכל לעורף, ממשפחות נזקקות ועד ילדים במתנ"ס. הדרישה מגיעה מכל כיוון – מהמשפחות עצמן, מהרווחה, מקבוצת ווטסאפ של אנשי ונשות קולינריה, ממישהו ששמע שמישהו צריך. "לחיילים יש מי שדואג. אנחנו דואגים למי שנשאר בבית", אומר קישקה. בחמ"ל שליד השולחן שבלובי בית הספר יושבות מתנדבות חמושות במחשבים ניידים – הן אלו שבחזית, מקבלות שיחות קורעות לב ומזינות לטבלה את הפרטים היבשים: שם, כתובת, טלפון של איש קשר, מספר מנות. אחת העמודות בטבלה מיועדת להערות. שורה צבועה באדום מעידה על משפחה שכולה, וכאלו יש לא מעט.

החמ"ל בפעולה. לכאן מתנקזים טלפונים קורעי לב (צילום יח"צ)

בשעה 12:00 הלחץ מגיע לשיאו. רוב האוכל כבר ארוז ומוכן ומתנדבים מגיעים לשנע. צעירים ומבוגרים, חברי העמותה ותושבי הסביבה וסתם נשמות טובות ששמעו שיש צורך ובאו לתת יד. אני מניחה את הארגז במושב האחורי ומפנה מקום לעוד שני ארגזים שמתנדב עוזר לסחוב. הכתובת הראשונה באור יהודה, בניין שבו שלוש משפחות ממתינות לבשורה. אני מגיעה למקום ומתקשרת לטלפון שעל הבון. אישה צעירה עונה. "כן, אני תכף יורדת", היא אומרת. לאחר כמה דקות היא מגיעה ומתנצלת על העיכוב. העצב נשקף מהעיניים ואין צורך להכביר במילים. "אלוהים יברך אתכם", היא ממלמלת ולוקחת את המשלוח. הלאה לכתובת הבאה.

הווייז מכוונת לסביון ואני בטוחה שנפלה טעות. ממש לפני שער הכניסה לשכונה צריך לפנות ימינה, למקבץ בנייני רכבת. אני מגיעה לכתובת, חונה בדאבל פארקינג ומתקשרת. אין תשובה. מחפשת חנייה, מדוממת את הרכב ועולה במדרגות עם הארגז ביד. צלצול הפעמון מעיר לחיים קולות ילדים. "מי זה?" – "הבאתי אוכל". דממה. בזמנים כאלה אנשים חשדנים, ובצדק. אחד המתנדבים סיפר שמעצם היותו גבר החשדנות גדולה שבעתיים. אישה עם תינוק על הידיים ושני ילדים תלויים על השמלה מציצה מהדלת. "לא שומעים פה טלפון, רק ווטסאפ", היא מתנצלת במבטא כבד, לוקחת את השקית ונכנסת חזרה.

מבשלים מהלב (צילום יח"צ)

הכתובת הבאה בקרית אונו, במרחק כמה דקות נסיעה. "אני נכה, הילדה יורדת", עונה אשת הקשר. ילדה כבת שש וילד כבן ארבע מתקרבים. איך יצליחו השניים הקטנים האלה לסחוב ארגז כבד, אני חושבת ועוזרת להם להגיע עד לכניסה. בכתובת הבאה גבר צעיר בחולצה שחורה קרועה וכיפה יוצא מחדר מדרגות בצעד כבד. פניו אפורות. מה אומרים בכאלו נסיבות? לא אומרים. "תשמרי על עצמך", הוא לוחש, לוקח את השקיות ונעלם כלעומת שבא.

עוד שורה ברשימה. עוד סיפור של צער בסאגה בלתי נתפסת, כשאנשים טובים באמצע הדרך נרתמים למלא את החלל שמשאירה אחריה ממשלה לא מתפקדת. המלאים בבית הספר הולכים ומצטמצמים, וכבר אי אפשר לסמוך על נדיבות לבם של ספקים וחקלאים, שתרמו עד קצה גבול היכולת. בעמוד פייבוקס שנפתח לטובת העניין נאספו עד כה 3,500 ש"ח, אך עלות התפעול שבית הספר נושא בה עומדת על כ-25 אלף ש"ח. מאות אנשים יודו לכם אם רק תוכלו לתרום. ראיתי זאת במו עיני.
לתרומות לחמ"ל אטיליו