במגרב אין כל חדש

המתקפה היחצנית של מגרב הבטיחה "היכל אוכל" ו"לונה פארק קולינרי". המציאות נאלצת להסתפק ב-150 מ"ר של "קונספט" מסורבל, סכו"ם מפלסטיק ותפוח בשלושה שקלים לקינוח

מעדניית מגרב (צילום: אנטולי מיכאלו)
מעדניית מגרב (צילום: אנטולי מיכאלו)
7 באוקטובר 2019

רבע שעה מרגע שנפלטנו מהמונית ברחוב יגאל אלון 94, אני וחברתי עוד תרות אחר קצה חוט שיוביל אותנו למתחם המפואר מגרב, המעדניה הצפון-אפריקאית עליה קראנו בהתלהבות בעיתונים. בחנות הסמוכה של יונדאי מנידים בבלבול – הם לא שמעו על מגרב, וכך גם עובדי המסעדה האיטלקית שם עצרנו להשתין. ״איך אפשר לפספס 700 מ"ר?!" מתחממת חברתי הנוחה לרגוז, "זה פייר פסטיבל אול אובר אגיין!".

היא לא טועה – הכתבות המהללות במתקפת היח"צ שפעו צירופים מגרים כמו "חלל ענק", "היכל אוכל", "לונה פארק קולינרי", "מגה מעדניה", "וואן סטופ-שופ" וכמובן, המילה השנואה ביותר בשפה העברית (אחרי "תוכן") – "מיזם". כולן, ללא יוצא מן הכלל, תיארו בהשתפכות תופעה שעוד לא נראה כדוגמתה בישראל והבטיחו (כנראה בהשפעתו המהפנטת של הקומוניקט) שפע חוויות קולינריות וגם קצת לייפסטייל.

מגרב אף הושוותה ל-Eataly, רשת ענק עולמית של מתחמי הסעדה המציעים מזון, חומרי גלם וציוד לבישול איטלקי וכבר מזמן הפכה לאימפריה. ספויילר: מגרב מזכירה את איטלי כמו שקריית מלאכי היא עיר תאומה של לוס אנג׳לס. לבסוף עלה בידינו להגיע למקום, שהתחבא ממש מתחת לאף, פשוט לא הותיר שום רושם ועל כן הצלחנו לפספס אותו שלוש פעמים. בפתח ניצבים זוג שלטים משני צדיו, כניסה ויציאה, שמובילים שניהם לאותו חלל – סליחה, "היכל" – במימדים המגרדים לכל היותר 150 מ"ר.

מעדניית מגרב. קומקום מנירוסטה ב-200 שקל זה לא "מחלקת הום סטיילינג" * צילום: אנטולי מיכאלו
מעדניית מגרב. קומקום מנירוסטה ב-200 שקל זה לא "מחלקת הום סטיילינג" * צילום: אנטולי מיכאלו

אדם להוט מבחין במצוקתנו הגלויה וניגש מיד לשוחח איתנו, כלומר "להסביר לכן על הקונספט". בואו נבהיר משהו רגע: קונספט הוא כמו בדיחה – אם אתה צריך להסביר אותו, תתאבד. חברתי הכעוסה תהתה איפה מתחבאים כל המטרים האבודים ונענתה ב"זה 700 מ"ר עם המטבח". מה הם עושים עם 550 מ"רים של מטבח, שאלתן? מתכוננים לרגע בו יתחילו להוציא משלוחים למקומות נוספים.

ובכן, שווה לחשוב ראשית על להשקיע במקום בו אנו עומדים, שעל אף כל הכתרים שנקשרו לו נראה כמסעדה רגילה לחלוטין, עם ארגון פנימי צפוף ומסורבל והמון אנשים שעטים עליך בניסיון לבאר אי הבנות. "פה זה הטאבון, שם מנות לקחת הביתה, וכאן עוגות ומאפים". מציינת בחורה צעירה שגם היא, בדומה לכל יתר העובדים/ות, לבושה חולצה לבנה שעל גבה נכתב "יום טוב נשמה".

אנחנו ניגשות לעמדת ה"לקחת הביתה" ומבקשות מנה של קוסקוס ומרק כדי לאכול בסקציית השולחנות (שמופרדת משאר החלל בסרט הפרדה בלתי אסתטי). "אי אפשר" מפטירה הדלפקנית, "יש לנו כרגע רק קר"

אנחנו ניגשות לעמדת ה"לקחת הביתה" ומבקשות מנה של קוסקוס ומרק כדי לאכול בסקציית השולחנות (שמופרדת משאר החלל בסרט הפרדה בלתי אסתטי). "אי אפשר" מפטירה הדלפקנית, "יש לנו כרגע רק קר". אנחנו מחזירות לה את הביפר באכזבה. באיזו קונסטלציה כן אפשר לשבת בשולחנות? אנחנו תוהות לחלל האוויר בידיעה שמישהו כבר ידאג לענות. "לאכול שיפודים", מחייך בחור במשקפיים שלא עמד שם קודם. זו עמדת הגריל כמובן.

אנחנו קונות שתי פיתות עם טופינגס במחיר מופקע וחומקות אל השולחנות בלי לשאול אם הקונספט מאפשר. חברתי למודת הסבל מסננת בלחש – "מה עם סכו"ם?!" ואותו בחור במשקפיים, אדם בעל יכולות קינטיות כך מסתבר, מופיע לצדנו ומצביע על מרכז השולחן. שם, באופן חסר בושה, עומד מיכל שבתוכו סטים של סכו"ם חד פעמי, ארוזים בנפרד בעטיפות פלסטיק. מבט מדוקדק באותה עטיפה מגלה כתובת עליזה – "סחתין – לבריאות, ישר כוח (סלנג)". סחתיין על תרומתכם לכמות הפסולת האנושית, באמת ישר כוח.

את זמן הבליסה מנעימים זוג נגני לייב של עוד וסיטאר, שקרובים אלינו בצורה מסוכנת ומעוררים בנו מבוכה תהומית. מישהו מציע לנו לקנח בקפה – קפסולה תעשייתית של נספרסו אותה מתבקשים הלקוחות לקנות ולהכניס למכונה הגדולה שבפינה היורקת משקה דלוח לכוסות, ניחשתם נכון, מפלסטיק. אפשרות אחרת היא לרכוש תפוח אדום בשלושה שקלים, ממש כמו בצפון אפריקה, שאליבא דה מגרב חזקה גם בסלטי ביצים וטונה, עוגות שוקולד, ועוגיות שוקולד צ'יפס.

מעדניית מגרב. בשביל מה צריך "קונספט"? (צילום: אנטולי מיכאלו)
מעדניית מגרב. בשביל מה צריך "קונספט"? (צילום: אנטולי מיכאלו)

אם האוריינטליזם העיצובי לא מספיק (כיתוב בערבית על הקירות, לוגו עם ציור של גמל, אהילי קש וכריות צבעוניות), במחלקת ה"הום סטיילינג" – שאינה מחלקה כלל וכלל ופריטיה פזורים ברחבי המקום – מציעים טאג'ינים iקומקומי נירוסטה בתמחור לא זול וחמסת קרמיקה "מפז" במחיר ההגיוני של 120 שקלים חדשים. אה, וכמובן, סרדינים של אורטיז, את זה עוד לא ראינו.

זה אולי נשמע דרמטי, ובפייר פסטיבל אכן אכלו שתי פיסות לחם עם מרובע גבינה עלוב באמצע, אבל מגרב משתייכת לסוג היוזמות היחצניות שמקלקלות לתחום הקולינריה בעיר ושייכות – ממש כמו במקרה הזה – לקבוצות של יזמים שמדברים שיח של הייטק, חדשנות ו"פריים לוקיישן". אבל מי צריך חדשנות ביציאה לדינר? למה שנרצה קונספט? תנו לי מסעדה טובה, פשוטה, ברורה, אחידה ברמתה או לכו להקים אפליקציה.

מגרב – כל הפרטים