"מגש הקצב": אלבום לילדים חושבים או להורים נוסטלגיים?

אימא: אז אלונה, היום קיבלנו מטיים אאוט משימה מיוחדת – להאזין לאלבום חדש שיצא ולכתוב עליו טור.

אלונה: יש! של ג'סטין ביבר?

אימא: כמעט. של נדב הולנדר שהלחין ועיבד שירים של המשורר נתן אלתרמן לקטנים ולגדולים. קוראים לאלבום "מגש הקצב". יש לך מושג למה קוראים לו ככה?

אלונה: לא.

אימא: לאלתרמן יש שיר נורא מפורסם שנקרא "מגש הכסף", שתמיד מקריאים בימי זיכרון, ואני מניחה שמגש הקצב זה סוג של פראפרזה על זה. ואולי כבר מהשם אפשר לדעת שהאלבום מעודד חשיבה, כי יש בו הידהוד תרבותי. אז מה חשבת בהאזנה ראשונה?

אלונה: חשבתי שהאלבום טוב. אהבתי מאד את השיר הראשון, "בוקר טוב", ואת הקול של הזמרת ששרה אותו. אבל לא התחברתי כל כך לאלבום כי אני חושבת שהוא לא לגילי. אם הייתי ילדה בת 7 הייתי נהנית מהאלבום, אבל אני פשוט ילדה בת 11 ויש לי סגנון מוזיקה מועדף שונה.

אימא: סגנון מוזיקה שמסתכם בג'סטין ביבר ו…

אלונה: וואן דיירקשן.

אימא: נורא. אבל את לא חושבת שמוזיקה טובה היא על-גילאית? את הכבש ה-16 את לא נהנית לשמוע היום?

אלונה: אני נהנית, אבל בגלל ששמעתי אותו כל הילדות שלי. יכול להיות שאם הייתי שומעת בילדות שלי את "מגש הקצב" הייתי נהנית לשמוע אותו גם עכשיו.

אימא: אני גדולה ונהניתי לשמוע אותו למרות שלא גדלתי עליו, אפילו שלא מבינים את כולו בשמיעה הראשונה. יש בו שירים שיותר קלים לעיכול, עם לחנים כאלו קסומים וילדיים, ויש בו שירים עם טקסטים מורכבים יותר ולחנים מורכבים, ואני אהבתי את זה, כי הוא מזמין אותך למסע.

אלונה: אבל היו שם שירים שאני ממש לא חושבת שמתאימים לילדים.
אימא: איזה לדוגמא?

אלונה: "ברמלי". זה שיר על מפלצת מפחידה באפריקה, ששורפת אנשים בתוך מדורה, והילדים מסתכלים על זה ובוכים.

אימא: נו? אבל יש המון סיפורים לילדים על מפלצות. וגם אם יש שם דברים מפחידים ואלימים בשיר הזה (שהוא בעצם מחולק לשלושה שירים ), למה לא לנהל דיאלוג עם ילדים על פחדים ואלימות? אלו דברים שהם מכירים.

אלונה: בסדר, אבל אני חושבת שאם הייתי קטנה יותר זה יכול היה לעשות לי סיוטים ומחשבות לא נעימות בראש. זה עשה לי את זה אפילו עכשיו בגילי.

אימא: לעומת הלהקה וואן דיירקשן שעושה לי סיוטים ומחשבות לא נעימות בראש, כשאת מאזינה להם 24/7.

אלונה: לא אמא! וואן דיירקשן הם מושלמים.

אימא: הם איומים! ושטחיים ומטופשים.

אלונה: מה הבעיה שלך איתם?

אימא: צר העולם מלהכיל את כמות הדברים השליליים שיש לי לומר על הלהקה הזאת ועל המוזיקה שלה. אבל בואי נחזור ל"ברמלי", שזה אגב שיר שלקוח מספר ילדים לא של אלתרמן, אלא של סופר ילדים רוסי בשם קורני צ'וקובסקי שאלתרמן תירגם אותו.

אלונה: אבל לא רק השיר הזה לא מתאים לילדים שם, גם השיר על ההוא שמת.

אימא: השיר שנקרא "הסיכום" הוא על אדם שעל סף מותו נואם על החומרים שמהם עשוי העולם. את זוכרת את שני הדברים האחרונים שהוא מונה לפני שהוא מת, ושומעים כזה צליל ארוך של מוניטור?

אלונה: אני זוכרת כפתורים.

אימא: נעצים וכפתורים. זה היה אחד השירים שהכי אהבתי. ואני חושבת שזה מאד חכם לדבר עם ילדים על המוות. מוות הוא חלק משמעותי מהחיים שלנו, וילדים מתעסקים בו מגיל מאד צעיר.

אלונה: בסדר, צריך לדבר על מוות עם ילדים, אבל אפשר למצוא דרך יותר נוחה, דרך שיותר נכונה לילדים.

אימא: אני הרגשתי שזו דרך נכונה לילדים. משהו באופן הגשת הטקסט של יובל מנדלסון שהוא סטורי טלר מעולה, ובמוזיקה, ובקריצה… היה שם משהו ממש פיוטי. והמילה מוות אפילו לא נאמרה שם לדעתי. היא חודרת אליך מהסאונד של האמבולנס והמוניטור. זה כל כך יפה.

אלונה: זה מטריד.

אימא: ואיזו שפה יש באלבום הזה, כל כך עשירה ויפה. איזה תענוג. אני חושבת שזה חשוב שילדים מגיל קטן ייחשפו לשפה כזו, במקום למיכל הקטנה ורינת ה…

אלונה: לא לא, די אמא. היא באמת עושה לי סיוטים.

אימא: אז את מבינה? האלבום הזה הוציא אותי למסע מוזיקלי וטקסטואלי ביקום מקביל, מסע של חקירה, ובא לי לשמוע אותו שוב כדי לגלות בכל פעם עוד משהו שפספסתי.

אלונה: אם את רוצה מוזיקה שתוציא אותך למסע כזה, אבל ממש טובה, תקשיבי לבילי אייליש.

אימא: אלונה! את עוד לא בת 11! את לא יכולה כבר להיות נערה מתבגרת!

אלונה: אני לא עזבתי את הטלפון שלי מאז שהכרתי את המוזיקה הזו.

אימא: באמת? לא שמתי לב. את הפכת לקלישאה של כל הסרטים האמריקאיים, הילדה עם האוזניות על האוזניים 24/7, שלא שומעת אף אחד חוץ מהמוזיקה הגרועה שהיא מקשיבה לה, תוך כדי שהיא שרה בקול… אלונה, אולי זה הזמן שלי להתוודות בפנייך. את ברוכת כישרונות, אבל שירה הוא לא אחד מהם.

אלונה: לא נכון. יש לי קול מושלם.

אימא: מודעות עצמית זה גם דבר חשוב, אבל אני אוהבת אותך על אף שקולך צורם כצרצר. ועכשיו ברשותך אני הולכת להאזין שוב לתקליט "מגש הקצב" ואת בטח תחזרי להקשיב לג'סטין ביבר.

אלונה: דווקא לא.

אימא: באמת? אז למי?

אלונה: לוואן דיירקשן. חחח.