מדבר ללא בר: ברבאבא לא מבין למה אין פאבים ראויים בנתב"ג

אם יש צד שלילי ביציאה מתל אביב לחו"ל, הרי הוא שכדי להגיע מתל אביב לחו"ל צריך לעבור שעתיים בישראל. "ישראל היא הקונקשן של הטסים מתל אביב לאירופה", כך רשמתי על מפית מרובעת קטנה בשמוזי, הפאב היחיד בנתב"ג, תוך שאני מהמר מי ינצח במרדף בין כוס הגולדסטאר שמשמאלי לכוס הבלנטיינ'ס בקרח שבימיני.

הייתי היחיד על הבר. בשלב כלשהו הצטרפה במפתיע נוסעת צעירה ולגמה בירה בשתיקה שהכריחה אותי לכבד את פרטיותה, וכאשר כמעט קמתי ללכת, הצטרף אליי ההוא שהיה פעם ברמן בטורקיז ופתח אחר כך ביפו. כמו חסידים של כת סודית נאספנו אחד אחד – אפילו מניין לא השלמנו.

נניח שהתגבר האדם על נהג המונית ועל השאלה הקבועה "מונה או מחיר?", ונניח שהשיב נכון לשאלות ה"ארזת לבד?" ושרד אף את הדחיפות בתור לדלפקי הרישום ואת הדוחק לפני השיקוף – הרי שהוא מוצא את עצמו במדבר ללא בר! הפרדוקס בין מראה העיניים לגרון היבש הוא כמעט בלתי נתפס: על מדפי הדיוטי פרי משקאות לרוב. פה ושם נמזגת טעימה, אבל בר של ממש? תנו למשפחת ישראלי לבלוס טוסט ב־50 ש"ח ליחידה וקניתם אותה, אבל ברז בירה? אתם מוזמנים לספור איתי: יש אחד בטרקלין המלך דוד, אבל זה רק לטסים בביזנס, בטרקליני דן אפילו זה אין (רק בקבוקים), עוד כמה ברזים באיכות בינונית בדלפק הסושי וכאמור שמוזי, שאף שהשתפר לאחרונה והתחיל לפחות למזוג בירה כמו שצריך (והוסיף כמה מסכים עם משדרי ספורט), הוא עדיין נעדר אווירת בר.

מסביב עסוק עם ישראל ברכש: "א ו ס נ ת, איזה מספר אמרת שהילדה בנעלי ספורט…?". למה נותנים להם לטוס מאותו שדה שלי, אני חושב לעצמי מחשבה מתנשאת ונוגה כאחת, היישר אל תחתית הבלנטיינ'ס, ובדמיוני כבר ראיתי את עצמי בבירה אירופית קרירה שיודעת לתת כבוד לדרינק. קול דיילת קורא לשער. מזל שהסלקתי כמה בקבוקונים בתיק עם הספר והלפטופ.

בשיתוף עם סנהדרינק