מה אוכלים היום

אל תעשו עניין מאוכל // חמוטל לוין

הייתי ילדה שנורא ואיום לגדל, ובעיקר – להאכיל. לא אכלתי גבינה, קוטג', שמנת או מעדני חלב. לא אכלתי את רוב סוגי הבשר. את הביצים היו חייבים לבשל עד מוות כדי שאוכל אותן – לפחות פי שניים מהזמן המומלץ. לדגים התייחסתי כמו לרעל. דייסות עשו לי בחילה ואת הירקות שהסכמתי לאכול – מספר חד ספרתי – אכלתי אך ורק חתוכים כמו לסלט אבל בנפרד, כשכל ירק בצלחת אחרת. במבט לאחור פלא שהגעתי בכלל לגיל 5, לא בגלל תת תזונה אלא בגלל הסכנה שההורים שלי יחנקו אותי ברגע של אובדן שליטה.

כנראה היו להם עצבים מברזל, כי הם בכל זאת לא חנקו אותי. וכך יצא שגדלתי, הרחבתי את הרפרטואר התזונתי שלי ואפילו נתתי יפה במשקל, וגם זכיתי שיתקיים בי האיחול שכל הורה איחל מתישהו לצאצאיו: "הלוואי שהילדים שלך יעשו לך מה שאת עושה לי". והם עשו.

מהימים הראשונים של כל אחד מהם, כשנאלצנו להוציא הון קטן על יועצות הנקה שילמדו אותם לעשות מה שכל תינוק מתקבל על הדעת עושה בעצמו, הם קלטו שנקודת החולשה שלנו כהורים היא האוכל. מה אכלו. כמה אכלו. כמה נספג וכמה נפלט בחזרה מאחד מהפתחים שפחות או יותר מיועדים לזה. שאלת האוכל ערערה אותנו, הטריפה אותנו, והילדים שלנו קלטו את העניין, הפנימו ויישמו כמו מקצוענים. וככל שהם גדלו כך התברר לנו יותר באיזה בוץ אנחנו שקועים. אחד מהם אכל כמעט רק חלבונים. אחיו לא הכניס לפה כלום חוץ מפחמימות ומרק. אחד מהם אכל רק שני סוגים של ירקות והאחר רק בננות, והמאכל היחיד ששניהם הסכימו לאכול בו זמנית היה נגיסי עוף תעשייתיים מחרידים, מטוגנים וקפואים של מותג לקהל החרדי שבחיים לא שמעתם עליו, באחריות. הסיבה היחידה לכך שאף אחד מהם לא אובחן כבעל הפרעת אכילה היא שספרנו בנפרד כל סוג של ממתק וחטיף שהם אכלו (בממתקים הילדים שלנו מפגינים פתיחות מדהימה לחידושים), ובזה המראנו בקושי מעל הקו האדום של הפרעות האכילה: 15 מאכלים שונים שהילד מוכן לאכול.

רגע אחרי שנושא האכילה השתלט לנו על החיים והפך כל רגע משפחתי לעימות על כמויות, על מגוון ועל איכות האוכל – קיבלתי את העצה הטובה ביותר ששמעתי בנושא הזה. אני לא יודעת איך קראו לדיאטנית שאחת מחברותיי הלכה להתייעץ איתה בנוגע לילדים של עצמה, אבל האישה החכמה הזאת אמרה לה את המשפט שזכה אצלנו למעמד של מוטו לחיים. "ילד", שחה המומחית לחברתי המודאגת, "יאכל משהו לפני שימות מרעב".

אין מילים לתאר איזו שלווה הביא לי המשפט הזה. כמה אורות אדומים שהבהבו "סכנה" הוא הצליח לכבות. לילד יש אוכל זמין? הילד יכול לבחור לאכול ברגע שירצה? הילד אולי רזה אבל בריא, חיוני ושמח? אז למה אני מתעקשת לצלק את נשמתו במקום לתת לו להיפתח לבד לטעמים שהעולם מציע?

הייתי שמחה לספר איך ההבנה הזאת פתחה לי שער לתקשורת טובה יותר עם ילדיי ואיך הירידה בלחץ גרמה להם להתחיל מיד לאכול הכל. לצערי זה יהיה שקר מבחיל. הילדים נשארו בדיוק אותם ילדים מעצבנים ורק הזמן עזר להם להיחשף לעוד מאכלים. הם עדיין רזים, והצורך להכין לשניהם ארוחת ערב אחת עדיין מתסכל נורא. ההבדל היחיד הוא שכמו בבדיחה על בן ה־12 שעדיין עושה פיפי במיטה, אחרי שנים של עבודה עצמית אמנם לא פתרתי את הבעיה, אבל לפחות למדתי לחיות איתה בשלום.

חמוטל לוין  היא כותבת ב־Time Out ובעלת האתר gam-yeladim.com ששם לו למטרה בין השאר לשלוח תזכורות מסוג זה להורים

שרועים על הספה וצופים בסרט? נשנשו פומלה במקום פופקורן. עוד תופתעו לגלות כמה שזה טעים להם.

אם אתם לא רוצים שיאכלו שטויות, אל תתנו להם שטויות // דניאלה דורון

מכירים את היוטיוב עם הקוף והילד שמעשנים (לא ביחד)? אם גם לכם עלה הרעיון הגאוני לגמילה – פשוט לא לתת להם סיגריות – נסו את זה גם בגזרת הממתקים. מתבאסים שהילד אוכל רק שוקולד ולא חביתה? פשוט אל תביאו הביתה שוקולד! לא יודעים איך לגרום לו להסכים לאכול גבינה ולא סוכריות גומי? אל תשכנו סוכריות גומי במדפי ארונכם! נצלו את העובדה שבתור המבוגר האחראי בבית רק לכם יש כסף, ואם הדברים האלה הם משהו שאתם מתנגדים לו, אז אה… פשוט אל תקנו.

טיפ: נסו להנהיג שיטת דמי כיס של חצי ש"ח ביום, שתיתן להם זכות לקנות בסוף השבוע את הממתק האהוב עליהם מהכסף שלהם.

דניאלה דורון היא תסריטאית ומנחת סדנאות כתיבת תסריט DraftRishon

תחזיקו בבית בלנדר ותתחילו לשקשק שייקים – זה בריא, קל להכנה וחוויה בפני עצמה.

תנו לילד אנשובי // ענבל קליין

תנו לילד אנשובי, תנו לו ברוקולי, תנו לו סלק וגבינה כחולה. תנו לו לטעום "אוכל של גדולים", להתנסות, לגעת, לטעום ולירוק. גם אם הוא אומר שיש לזה ריח של גרביים וטעם של סבון. גם אם הוא אומר "אני לא אוהב דגים" – המשיכו להציע לו לטעום. בסוף יגיע היום שהוא יתרצה ויכניס לפה חתכה של סלמון מעושן ואז תראו בעיניים זיק של שמחה. של תגלית. תנו לילד מאכלים שההורים שלכם לא נתנו לכם – כי העדיפו שתאכלו קציצות ואורז. תנו לו סושי, אף שזה כה תל אביבי. תנו לילד את כל מה שאתם אוכלים. בלי להכין "אוכל לילדים". פשוט ככה.

מאחורי הילדים שאוכלים רק שניצלים וצ'יפס עומדים דורות של הורים, גננות וקייטרינג עלוב של צהרונים – שרק רוצים קצת שקט. שקט עם הרבה קטשופ. קטשופ עם הרבה סוכר. הרבה יותר קל להאכיל את הילדים שלנו באוכל מטוגן וחסר ערך מאשר לאתגר אותם ולהציע להם עולם של מאכלים שלא כולם אוכלים כל יום. הרבה יותר קל ליפול שוב ושוב לשניצל ולהאמין שהאיש הקטן שלפניכם באמת יפצח בשביתת רעב ויתפגר אם התפריט ישתנה.

ממש כפי שאתם משמיעים לו מוזיקה טובה, לוקחים אותו לתיאטרון ולטיולים בפארק, כדי שיספוג קצת תרבות וקצת טבע ויהפוך לאדם טוב ובעל עולם פנימי עשיר – תנו לילד שלכם לחוות את העולם דרך בלוטות הטעם. תנו לו אנשובי – הטעם המלוח, הדגי, ייכנס לקטלוג הטעמים ויישאר נעוץ בתוך מאגר הזיכרונות, בתוך הדבר הזה שעושה את הילד שלכם יצור נפלא כמו שהוא.

ענבל קליין ערכה בעבר את מדור אוכלים שותים ב־Time Out

בקרוב אצלכם? מבקר המסעדות הכי צעיר בעולם: