באלבום המסיים את הטרילוגיה שלו, פורטיס הגיע ליעד

"מדור פיות" מסיים את הטרילוגיה של פורטיס באופן מעורר הערכה, החדש של רד אקסס הוא עוד חותמת לסטנדרטים הגבוהים שלהם, וגריזלי בר דורשים יותר מדי אחרי כל הזמן הזה

רמי פורטיס (צילום: טינו וואקה)
רמי פורטיס (צילום: טינו וואקה)
3 בספטמבר 2017

רמי פורטיס – מדור פיות

Untitled

בשנים האחרונות התעצב בתודעה הישראלית רמי פורטיס חדש. מסחרי, מתירן, דוד חביב, יצור כלאיים של הקריירה הטלוויזיונית שלו ("אקס פקטור") ושל שפע הגימיקים שליוו את יחסי הציבור לאלבומו הקודם, "תולדות הכותרת" (2015). אלא שמאז שפורטיס החל להיראות בכל מקום, דבר שאולי עשה יותר נזק מתועלת, עבר מספיק זמן – משאב שהתגלה כהכרחי בדרך חזרה אל פורטיס היוצר, שבעשור האחרון שכלל את המוזיקה שלו, שנעשתה סבלנית ומתונה בעיקר בטרילוגיה שהתחילה עם "החבר אני" ונסגרת כעת עם "מדור פיות".

>> רמי פורטיס מספר על ההשפעות שלו

ב"בעולם", שפותח את האלבום, יש לא מעט רפרורים ליצירה שלו עצמו. זה שיר שבמידה רבה מזכיר את "מעיר נעלמים" שיצא לפני שנתיים. אפשר היה לסכם אותו ככה, אבל המהלכים המלודיים דומים מאוד לאלה משיתוף הפעולה עם קוואמי ב"רושם" (מתוך האלבום "זרים במאה ה-21"), והאווירה הכללית שמורה לפתיחים של סדרות מתח נורדיות. אפשר היה לחשוב שאבד עליו הכלח, אלא שזה קטע פתיחה מוצלח מאוד, שאין בו יומרה ויש בו אמביציה. שיר הנושא שמגיע מיד לאחר מכן הוא המשך אורגני, עם פזמון שכיף לשייט איתו – גם אם הכוונות הליריות לא לגמרי ברורות. לקולות הרכים של דני עבר הדני ונעה אילי, המלוות את פורטיס לאורך האלבום בקלידים, בצ'לו ובשירה (הראשונה אף מפיקה שלושה מהשירים), יש תפקיד חשוב בפיזור חלקי של הערפל סביב השם "מדור פיות".

שני השירים הבאים, "סופיה" ו"מכונת הזמן", שונים בתכלית מאלה שקדמו להם. התופים והצ'לו דומיננטיים, לפעמים אגרסיביים, כחלק מהפקה שכנראה במכוון מעט ארכאית. השני מביניהם טוב יותר, על אף שלא מלהיב. "אלומות" הוא קטע שיכול היה לחלוף בהיסח הדעת, אלא שעם קצת ריכוז אפשר למצוא בו את פורטיס המתבונן, הפילוסוף, שכותב מילים שהיו עשויות לעבור כחוויה פסיכדלית אילולא הלחן היה מושך חזרה אל הקרקע ("אלומות של אור / יורדות אל העולם / מתפזרות בגוף / נמסות בדם / המתרגש / וקורא הידד") – מכאן ואילך, האלבום משנה פאזה, עובר להתעסק באופן ישיר בשאלות שבין מטריאליזם לממד הנפשי.

"עד כאן" אמור לשדר תפישה א-פוליטית ורוחנית בנושאים שנגזר עליהם להיות פוליטיים וא-רוחניים מכורך המציאות. ככזה, אין לו איכויות מתסיסות או מרעננות – אבל מתבקש להתעכב עליו, על העדינות שבביצוע ועל האדיבות שפורטיס מפגין כלפי המוזיקאיות לצדו. יכול להיות ש"מי המציא את מי", שבא להרחיב את התודעה דרך כל מני מיניפולציות של סאונד, היה צריך להגיע מיד אחריו – להחליף את מקומו של "הצדפה המהבהבת". הסיום של האלבום עם "סאניאסי", שיר מאוד פורטיסי, פופי במידה הנכונה, ראוי לאלבום קונספט שיש בו נסיקות אבל חף מהתפוצצויות רגשיות.

אין שום דבר טריוויאלי ב"מדור פיות" – הוא נאמן לשני האלבומים שקדמו לו, לא באופן משומש, אלא כממשיך טבעי, ויש בו ניסיונות מעוררים הערכה להגיע עמוק, פנימה או החוצה. יכול להיות שדווקא בשביל המטרה הזאת, מתבקש היה לקרוא לפורטיס האקסצנטרי, שייתן צרחה שתאפס הכל – ולהתחיל משם. מצד שני, אם מסתכלים על הטרילוגיה כולה, נראה שפורטיס הגיע ליעד.

שירים שכדאי לשמוע: "בעולם", "מדור פיות", "מכונת הזמן", "עד כאן", "סאניאסי"

רד אקסס -The Beach Goths

Untitled

רד אקסס הם עמוד השדרה של האלקטרוניקה האלטרנטיבית בתל אביב, זאת שהולידה את הלייבל "גרזן רקורדס", את פסטיבל "גרזן" ואת פרויקט "אחוזת בית" – שחרט בנוירונים של קהלם השבוי בליל מוזיקלי הכולל גראז', פאנק/פוסט-פאנק, ארט רוק, אוונגרד, פולק, ניו וייב ואלקטרוניקה, כאילו שכל הסגנונות האלה הם סך החלקים של השלם, ולא כאוס שהוטל עליו להסתדר באופן מלאכותי; זרועות של אותו תמנון ולא מלא אצות שצפות בים. כל אלה קרו בניצוח האינסטינקטים ההרפתקניים של ניב ארזי ודורי סדובניק, שהשנים האחרונות הפכו אותם למאסטרים בתחומם (ומהו התחום הזה, כשהם מתפרשים לכל עבר?). מעל או מתחת לרדאר, הדברים שיוצאים תחת ידיהם בדרך כלל יחלחלו לעוד סצנות ותת-סצנות, אפילו כאלה שלא ניתן למצוא תחת הגג שהוא "גרזן רקורדס".

ההישגים הנדירים של רד אקסס הובילו אותם לפסטיבלים, למסיבות או לכל התרחשות שיש בה אלמנטים אלקטרוניים. מפיקים קוראים להם – והם באים, לתקלט על עמדה או להופיע. הפיק היצירתי ולאו דווקא הגיאוגרפי, הגיע ב-2014, כשהוציאו אלבום בכורה בשם "Ballad of the Ice", שיצא בזמנים בהם פעלו בתוך גטו תל אביבי מאוד מוגדר. עכשיו המצב אחר – ולכן כל זמן בו האלבום החדש, "The Beach Goths", נמצא מתחת לרדאר – הוא זמן שאול.

למרות שזה עוד אלבום קולאז'י, כאוטי, שיש בו הכל מהכל; פסיכדליה, צלילים אייטיזיים, בלוז, ג'אז ושיתופי פעולה עם אמנים שונים (בין היתר עדי ברוניצקי מדף צ'ונקי, אילונזו מהמפשעות, גבריאל ברויד מהמסך הלבן ואבראו), ולמרות שההתפזרות גורמת לשירים מסוימים לבלוט על פני אחרים – "The Beach Goths" הוא עוד חותמת לסטנדרטים גבוהים של איכות ואקלקטיות.

שירים שכדאי לשמוע: "What Is In Your Head", "Ride The Sus", "Tarzan Blues", "Coocked Banana", "Into Your Arms"

גריזלי בר – Painted Ruins

Untitled

"Shields" שיצא ב-2012 היה חץ מדויק למטרה שלא ברור אם מישהו כיוון אליה; אלבום מדובר מאוד ועל כן מכונן בקריירה של גריזלי בר, שעלה לחברי הלהקה בלחצים נפשיים, חרדות ומועקות. לא בטוח שזה היה שווה את זה – והפסקה של חמש שנים תעיד על הפטאליות והעוצמות הרגשיות. "Painted Ruins" החדש הוא תיקון לחוויה האינטנסיבית ההיא – מה שמסביר את היותו כל דבר אחר מלבד "Shields". כלומר הוא האח הקטן והנגטיבי.

11 שירים מרכיבים אותו, רובם לא קלים או כיפיים להאזנה (למעט הסינגל "Mourning Sound", בו הבס נותן תנופה גרובית והופך אותו ליחיד מסוגו באלבום). גריזלי בר של 2017 דורשים הרבה יותר סבלנות ומיקוד מהמאזינים שלהם, מה שעשוי להעכיר את האווירה כבר בדקות הראשונות. עם זאת, יש לו פתיח נהדר, "Wasted Acres", שהוא מעין בשורה להמשך: האינסטרומנטים הם השליטים, אם זה בטכניקות המגוונות של התופים ואם זה בפריטה הגסה על האקוסטית.

יש הרבה מה להעריך בתצוגת הכלים הזאת, ביכולות, בכישרון, בהפקה שליכדה את הכל למשהו שכל הזמן נשמע יפה – אבל בלא מעט מהשירים גריזלי בר נשארים רחוקים ואבסטרקטיים, דורשים יותר מדי ממי שחיכו להם לא מעט זמן.

"Painted Ruins", שהוקלט מרחוק, בכמה לוקיישנים (בניו יורק ובמקומות שונים בלוס אנג'לס במקביל), שלפי אדוארד דרוסט היה הרבה יותר נעים לעבודה – מכיל בסופו של דבר חמישה שירים טובים. כל השאר נשמע אקספרימנטלי במובן המבאס של המילה.

שירים שכדאי לשמוע: “Wasted Acres”, “Mourning Sound”, “Neighbors”, “Systole”, "Sky Took Hold"

[interaction id="59aba53110b9cdab1f1c938e"]