מה רואים הלילה: זו כבר נחשבת לסדרה הטובה של נטפליקס מזה שנים

נכון, השנים בהן סדרות המקור של נטפליקס זכו לתשומת לב אדירה נטו על היותן סדרות מקור של נטפליקס חלפו וספק אם יחזרו. בשנים האחרונות היא מנפקת בעיקר להיטי אמצע-דרך שנועדו להרוויח תוצאות מקסימליות באלגוריתם ("וונסדיי", עם כל הרצון הטוב, היא כזאת; "אמילי בפריז" היא כזאת, בלי הרצון הטוב), ומדי פעם גם הפקות הזויות שלא ברור איך עברו אישור ועל ידי מי. אבל פה ושם עדיין שירות הסטרימינג הזה עדיין יודע להוריד עלינו איזו פצצה, איזה משהו לא צפוי לחלוטין. "ביף" (או, בתרגום העברי המאוד לא נחוץ שהיא קיבלה, "עצבים") היא סדרה כזאת.

הסטנדאפיסטית אלי וונג, שמחזיקה בעצמה בשלושה ספיישלים מצליחים מאוד בנטפליקס, מופיעה כאן בתפקיד הראשי בתור איימי העשירה והמתנשאת, כשמולה ניצב סטיבן יאון ("המתים המהלכים") בתור דני, פועל בניין שראה ימים יפים יותר, שגם הם לא היו כאלה יפים – שתי דמויות שלא אמור להיות ביניהן שום דבר במשותף. וגם אין ביניהן, חוץ מתכונה אחת בעייתית. והן גם בכלל לא היו אמורות להיפגש. אם זה נשמע כמו התחלה של קומדיה רומנטית, אז הרי שזה בדיוק ההיפך מזה: "ביף" מפגישה את השניים בתקרית עצבים הדדית בכביש. אבל מה שהיה אמור להיות עוד אירוע חולף נתקע בדיוק על התכונה המשותפת שלהם: הם אנשים אובססיביים. מאוד אובססיביים. וכך כל אחד מחליט שהשני הוא ה-נמסיס של החיים שלהם, והם יוצאים לדרך בקומדיית נקמה מופרעת ואינטנסיבית, שבהדרגה מספרת לא רק סיפור נקמה אלא גם סיפור על מעמדות, על הגירה, על זעם, על מטרה לחיים (והיעדרה). וזה הולך להיות אפל בדיוק כמו שאתם חושבים (חלק מהמבקרים כבר השוו את הסדרה, במפתיע, לזוכה האוסקר "פרזיטים").

מה שכן צריך למשוך את תשומת הלב שלכם זה הקונזצנוס הביקורתי סביב הסדרה, דבר נדיר בימינו עבור סדרת מקור של נטפליקס. בקיצור, נראה שיש פה להיט.

Beef / "עצבים", עכשיו בנטפליקס