מה רואים הלילה: תכינו את הגרזנים, הויקינגים חוזרים

מה שטוב בסדרה כמו "ויקינגים: ואלהאלה" זה שאתם יודעים בדיוק למה לצפות. הסדרה, שהתחילה כדרמה של ערוץ ההיסטוריה הקנדי – לא בדיוק הכר הפורה ביותר לדרמה הטלוויזיונית הבאה שלכם – הפכה להתמכרות מפתיעה עבור לא מעט אנשים, בטח כשכל שש העונות שלה נחתו בנטפליקס. הסיבות? רבות ומגוונות, החל מהצורך העז שלנו, שנוצר עם "משחקי הכס" ומסרב לעזוב, בגרזנים, אלימות, תככים, מלכים ועירום. לא בהכרח בסדר הזה.

אבל זה לא רק זה, כמובן. זו גם העובדה שזו באמת סדרה טובה. לא טובה מהסוג של "22 סדרות הטלוויזיה הכי טובות של 2022 שמתחילות באות ג'", טובה מהסוג הטוב, הסולידי, לאנשים שיודעים שהדירוג הכי כיפי ב-IMDB הוא 7.2. ההפקה איכותית, הצילומים פצצה, השחקנים כריזמטיים אפילו שלא ברור איך השיער שלהם נראה כל כך טוב (היה שמפו במאה ה-11? אנחנו לא בטוחים שהיה שמפו במאה ה-11), והיא גם באמת השתפרה מעונה לעונה. בכלל, בשלב הנוכחי אפשר גם להפסיק להתייחס אליה כגילטי פלז'ר ולדבר עליה פשוט בתור פלז'ר.

אז מה קורה בעונה הנוכחית? מבלי להיכנס יותר מדי למחוזות הספוילרים, נגיד רק שהפעם האנסמבל מתפרק, ודרכי הגיבורים (שבאמת שאין לנו כוח לנסות לתעתק לעברית) מתפצלות למקומות שונים, כך שהסיפור לוקח אותנו גם לרוס (הממלכה שקדמה לרוסיה), גם למרכז אסיה וגם לקונסטנטינופול, שהייתה אז בירת האימפריה הביזנטית. המשמעות? כן, גרזנים, אלימות, תככים, מלכים ועירום, אבל הפעם גם בשלושה סטים של נופים שונים לגמרי. חברים, אנחנו אנשים פשוטים, אנחנו לא צריכים יותר מזה. זה היופי ב"ויקינגים: ואלהאלה" – אפשר לגמרי לצפות בה צמודים בעניין רב לעלילה, ואפשר לגמרי גם לבהות בה כי יש גברים שריריים ובלונדינים שמרביצים ומשפדים אחד את השני.

"ויקינגים: ואלהאלה", עכשיו בנטפליקס