מה רואים הלילה: נטפליקס באה לחרמן עם התחתית של החבית

בואו נשים קודם כל את כל הקלפים על השולחן: לרוב המדור הזה מיועד להמלצות צפייה שאנחנו אוהבים, או לפחות מסוקרנים מהן. הפעם הוא מיועד למשהו אחר, אם כי לא כזה שונה. כלומר, זו בהחלט המלצה, אבל היא מסוג אחר, כי את ההמלצה הזו יש לצרוך בהתאם לאזהרות: הסדרה עליה אנחנו ממליצים היום היא תוכן ירוד מאוד שבשום אופן לא ישאיר אצלכם משקעים משמעותיים, אבל מה? לפעמים זה בדיוק מה שאנחנו רוצים, כי לפעמים מוח הלטאה שלנו מאותת דחפים אחרים. נגיד "כבו אותי".

"אובססיה", המותחן האירוטי החדש של נטפליקס (כן, הבנתם לאן זה הולך) היא מיני מיני סדרה. ארבעה פרקים, כל אחד בין 30 ל-40 דקות (כלומר, כשעתיים וקצת נטו), בדיוק מספיק זמן כדי לשרוף ערב אחד בחוסר מחשבה ושאריי חרמנות עצלנית. הקאסט חצי גנרי (צ'רלי מרפי מ"פיקי בליינדרס" וריצ'רד ארמיטאג' ממגוון מותחני הרלן קובן), העלילה כמעט ולא משנה, הצילום באותה מידה יכל להיות מיוצר על ידי AI – אבל לפעמים אוטומציה כזו זה בדיוק התמונות המרצדות שאנחנו צריכים מול העיניים.

העלילה, אם למישהו זה משנה (כי לדמויות זה לא) עוסקת במנתח מצליח ואב למופת שמתאהב – שלא לומר, מתאבסס – בארוסה של בנו, מה שמבטיח דרמה משפתית-סקסית – שזה ביטוי שלא חשבנו להשתמש בו עד היום, ומבטיחים להדחיק מעכשיו. הסדרה מבוססת על ספר Damage מאת ג'וזפין הארט, שכבר עובד לסרט בעל שם זהה מ-1992, רק עם ג'ולייט בינוש וג'רמי איירונס. אז אולי דמיינו את איירונס ובילוש מתפתלים אחד על השניה, וזה בהחלט ישפר הכל.

"אובססיה", 4 פרקים, כשעתיים של שריפת תאי מח