העולם מלא בתוכניות אוכל וכולם אוהבים תוכניות אוכל, אבל גם מעריצי הז'אנר הגדולים ביותר יודו שעל פי רוב זו טלוויזיה די גרועה וחסרת מעוף, שמסתמכת בעיקר על גירוי בלוטות הטעם של הצופים עד שיצאו מדעתם באמצעות צילומי פוד-פורן מסחררים שמשבשים ומשתקים את החוש הביקורתי כלפי טלוויזיה. אנחנו מוכנים לקבל מתוכניות אוכל רמות של שעמום וקלישאות שלא היינו מסכימים לקבל משום ז'אנר אחר. ופעם בכמה זמן מגיעה תוכנית כמו "שמישהו יאכיל את פיל" ומזכירה לנו לאן הז'אנר יכול להגיע.

"שמישהו יאכיל את פיל" חזרה בסוף השבוע לעונה חמישית, חמישה פרקים בהם נודד פיל רוזנטל בין וואחאקה המכסיקנית, מיין ופורטלנד בארה"ב, מדריד בספרד והלסינקי בפינלנד. השטיק נשאר אותו שטיק: מפיק הטלוויזיה המצליח לשעבר ("שני גברים וחצי") משוטט בעולם בעיניים פעורות ומוקסמות, מתאהב בכל פיסת פולקלור בדרך, מתחבב על כל מי שהוא פוגש ומתחקה אחר המאכלים המקומיים בפה פעור. הכל טעים לו, הכל כיף לו, הכל מצחיק לו, פיל רוזנטל רואה את העולם כמו ילד שנחשף אליו בפעם הראשונה והילדותיות האקסטטית שלו סוחפת יותר מכל דרמה מתוסרטת.

אין ולא יכול להיות ויכוח על כך שיש תוכניות אוכל טובות בהרבה מ"שמישהו יאכיל את פיל", אבל אין תוכניות אוכל שהן פיל-גוד כמו "שמישהו יאכיל את פיל". טלוויזיה שמחה וכיפית ואוהבת אדם וחיים טובים שכזאת פשוט ממש קשה למצוא. ממשטרת בדיחות האבא נמסר שמותר באופן חד פעמי לומר שהוא שם את ה"פיל" ב"פיל-גוד". האמת היא שגם בעונה החמישית שלה, הקסם המשונה של רוזנטל פשוט עובד וחמישה פרקים מרגישים כמו מעט מדי. שמישהו יאכיל אותנו עוד.

>> שמישהו יאכיל את פיל", עונה 5, חמישה פרקים, עכשיו בנטפליקס

• המסך
• מה רואים הלילה
• נטפליקס
• בינג'
• המלצות צפייה