"אם אשאר בבית אשתגע. אני לא פותח את החנות בשביל הכסף"

מוניר אלויה, 87, עלה לארץ מעיראק בשנת 1951. בעל חנות לתיקוני אלקטרוניקה ומוצרי חשמל בשם "רדיו קסטל" ברחוב אבן גבירול 179, שפתח ב-1958, אחרי שהשתחרר משירות קבע בחיל האוויר. החנות עברה הרבה שינויים במשך השנים, כי אנשים כבר לא ממהרים לתקן מוצרי חשמל, אבל הוא ממשיך להגיע כל בוקר לחנות, גם בימי הקורונה: "אני חייב לדעת שאני קם בבוקר ושיהיה לי לאן ללכת".

איך הגעת לעסוק באלקטרוניקה וחשמל?
"אני מחובר לזה כמו אני לא יודע מה. אנחנו במשפחה חמישה אחים ואחות. כשגרנו בעיראק, היה לי בן דודה חשמלאי והייתה לו חנות חשמל. כילד הכי צעיר במשפחה, הייתי צריך כל יום להראות שעשיתי שיעורי בית ולספר מה אני צריך לעשות בלימודים. אחרי שבדקו וראו שסיימתי הכל, הייתי שואל אם אני יכול ללכת לחנות החשמל של בן הדודה. הוא היה עוזר לאנשים בתיקוני חשמל. זה היה כבוד גדול בשבילי כנער לעזור בחנות".

אילו חוויות היו לך כנער בעיראק?
"למדתי בבית ספר יהודי יוקרתי שמכין אנשים לקראת מבחנים של האוניברסיטה בלונדון. סיימתי תיכון בשנת 1949, בעיר הבירה של עיראק, בגדד. בתור נער, ועד לתיכון, אני לא חושב שהיה באזור של היהודים משהו מיוחד, היו לנו את אותן הבעיות של כל העמים מסביב. השינוי התחיל כשהייתה מהפכה שלטונית, גירשו את המלך והביאו אחרים, מאותה משפחה שעשו קשר עם הנאצים, והמשטר היה תואם ותומך בנאצים. הלאומנות הרימה ראש, והתחילו להאשים את הזרים ובעיקר את היהודים. עיראק הייתה משוסעת בין השיעים לבין הסונים. המצב הלך והתדרדר.

"המגפה מפחידה, אבל האסון הגדול הוא שמבחינה כלכלית הכל מרוסק אצלנו"

"בשנת 1941, בגלל שאחי היה חולה טיפוס, שלחו אותי לגור אצל הדוד. ביקשו ממני ללכת לבית חרושת לקרח. בדרך תפסו אותי שניים. היו להם מקלות שבקצה היה זפת ומסמרים. הקטן בהם תפס אותי בצווארון ואמר לי 'תגיד לי, אתה יהודי או נוצרי?'. אמרתי לו נוצרי, והוא אמר לי להישבע בישו, ונשבעתי בישו. הוא אמר 'יש לך מזל, אם היית יהודי, אוי ואבוי לך'. חזרתי למשפחה וסיפרתי להם על מה שקרה, והם ביררו על זה בטלפון וגילו שזה יום שבו בזזו חנויות של יהודים, זה היה יום הפרהוד".

חוויתם מצבים קשים. מתי עליתם לארץ?
"המצב הלך והחמיר, עד שהייתה תוכנית לוותר על החיים בעיראק ולעלות לישראל. עלינו לארץ בשנת 1951. קודם חיינו בתנאים אירופאים, הלכנו לבית ספר עם עניבה ולבוש מהודר, ובלימודים היו המורים הכי טובים. הגענו לארץ ונלחמנו שלא ישימו אותנו בכל מיני מקומות רחוקים. קיבלנו מקום במה שקוראים לו היום מעברת אור יהודה, פעם זה היה סקיה א' וסקיה ב'. היה לנו אוהל אחד גדול, שכל כולו מכל הצדדים מיטות של בני המשפחה. בחוץ הייתה שורה של ברזים, שהיה צריך ללכת עם דלי ולמלא מים לאוהל. יום אחד היה גשם ומוטות האוהל שקעו באדמה. רק אז נתנו לנו צריף עץ זמני. בסוף היינו בו באופן זמני תקופה של 10 שנים".

מוניר אלויה (צילום: איליה מלניקוב)

"היום אנשים לא מתקנים. פעם הייתה לי מעבדה גדולה וסניף בבאר שבע, היו לי כ-26 עובדים שעבדו אצלי. אם אשאר עכשיו בבית, בסגר ולא אצא, אני אשתגע"

איך התחלת לעסוק באלקטרוניקה בישראל?
"עשיתי תואר מקצועי גבוה באלקטרוניקה בתוכנית של חיל האוויר. שנתיים וחצי הייתי חייל חובה ואחר כך שלוש שנים בקבע. בתקופה ההיא עוד גרתי במעברה. כשהשתחררתי, בעידודה של המשפחה, החלטתי לפתוח חנות לאלקטרוניקה וחשמל באבן גבירול, בשם 'רדיו קסטל', בשנת 1958, שקיימת עד היום. אבל היום תיקונים זה לא תיקונים, אנשים לא מתקנים. פעם הייתה לי מעבדה גדולה וסניף בבאר שבע, היו לי כ-26 עובדים שעבדו אצלי. באותה תקופה, הייתי הראשון שמגיע והאחרון שהולך. אם אשאר עכשיו בבית, בסגר ולא אצא, אני אשתגע. לכן אני פותח את החנות, לא בשביל להרוויח כסף אלא כדי לשמור על הבריאות שלי. אני חייב לדעת שאני קם בבוקר ושיהיה לי לאן ללכת".

מה מדאיג אותך בתקופה הזאת?
"אני חושש שבעניין של הקורונה, לפי דעתי, הטיפול היה לא טוב. יש אדם אחד, פרופסור לס, שמדבר דברים, אני לא בטוח אם הם נכונים, כי זה קיצוני לגמרי. אבל יחד עם זאת קיימת נקודה אחת פשוטה. תגידי לי, הגדה המערבית, עם כל התנאים הגרועים של ההיגיינה, מה איתם? אין להם את המגפה, ואצלנו יש. אנחנו סגורים לפעמים, וגם הם. ויש לנו פתח אחד, משדה התעופה לוד, אני חושש שהיו צריכים לסגור אותו יותר טוב. אנחנו נתקלים במצבים שהם כנראה ניסו לקצץ בתנאים של בתי חולים ושל כל הדברים האלה, וזאת הייתה הסיבה שנהגו בצורה גסה של סגר, כדי למנוע, ומה שנוצר הוא שהמגפה מפחידה. אבל האסון הגדול הוא שמבחינה כלכלית הכל מרוסק אצלנו. איך אפשר לבנות את זה מחדש, אני לא יודע".

"בשבילנו תל אביב הייתה מעצמה. כשהיינו צריכים לרדת ולהגיע לתל אביב, טיול כזה, ללכת לאלנבי בצד אחד ולחזור בצד השני של המדרכה, זה היה כאילו נסענו לספרד וחזרנו"

מה הכי תל אביבי בעיניך?
"הרי הגעתי לארץ בשנת 1951, אני יכול לצחוק או לא לצחוק ולהגיד שאני עולה חדש, אבל תל אביב הייתה בשבילי כרך. לדוגמה, עמדנו באיזה מקום, והיו אומרים לנו להגיע ביום שני בשעה 16:00 במשרד ליד קולנוע תמר, יש שם משרד של סולל בונה, ושם תקבלו את התשלום שמגיע לכם. אם היינו יורדים, תל אביב הייתה בשבילנו דבר משמעותי. סיפרתי לך שהייתי בחיל האוויר, הכרתי שמות של טייסים, מחלקות ומטוסים, כשהיה יוצא ביטאון חיל האוויר הייתי קורא אותו יד שתיים-שלוש בלילה, עם פתיליה של נפט, לא היה לי חשמל. אז בשבילנו תל אביב הייתה מעצמה. כשהיינו צריכים לרדת ולהגיע לתל אביב, טיול כזה, ללכת לאלנבי בצד אחד ולחזור בצד השני של המדרכה, זה היה כאילו נסענו לספרד וחזרנו. בשבילנו תל אביב הייתה דבר ברומו של העולם".