צפירות במקום מחיאות כפיים: האם כך ייראו ההופעות הגדולות מעכשיו?

תתחילו לשנן: מופעי דרייב אין. המושג הזה, שבימים אלה נטבע מחדש בדנמרק, מתאר את הטרנספורמציה של ההופעות מהעולם הישן במציאות של ריחוק חברתי. התופעה אמנם התחילה בצפון אירופה, אבל כעת היא מתחילה לחלחל גם לארצות הברית, ואפשר רק לפנטז שגם בישראל יאמצו במהרה את הפתרון האלגנטי להגבלות הקורונה שמאיימות לחסל את הענף.

הכל התחיל בחודש שעבר. היוצר הדני מאדס לנגר הופיע בפני מאות מאזינים שישבו בתוך מכוניותיהם, מצייתים להגבלות באופן מופתי. המופע שודר גם בתדר רדיו ייעודי, כך שהקהל יכול היה לצרף את הרמקולים של הרכב לחגיגה. "בהתחלה זה הרגיש מוזר במיוחד", אמר לנגר בריאיון ל-abc. "על הבמה הבנתי שאני מנגן לארבעה אנשים כפול 500, ולא לאלפיים איש".

לנגר לא ויתר על האינטרקציה עם הקהל, ופתר את הבעיה באמצעות שיחת זום עצומה שהוקרנה על מסך, רכב אחר בכל פעם. הקהל, מצידו, החליף את מחיאות הכפיים בצפירות רועשות והפעלת המגבים. בין לבין עבר צוות בחליפות מיוחדות שמכר שתייה וחטיפים. המופע היה הצלחה כבירה.

כעת הקונספט מתחיל לצבור תאוצה: בגרמניה התקיים השבוע האוטודיסקו, רייב דרייב אין, ובארצות הברית הכריז האמן האלקטרוני מארק רבילט על מסע ההופעות בדרייב אין הראשון שם. ומה בישראל? ענף התרבות עדיין מתאבל על המכה שהונחתה עליו, אבל כדאי שיתעורר מהר: ייתכן שנמצאה התרופה.