שכיר, לעזאזל: מהי העבודה הגרועה בעולם? יצאנו לבדוק

כבר הרבה זמן אני חושד שהמקצוע שלי גרוע. השכר הממוצע במשק לועג לי מתוך הטלפרומפטר של תוכניות הכלכלה הליליות, ההורים מטפטפים על הצורך באנשי תוכן בחברות היי־טק ועל היצע כרטיסי תן ביס המצויים במסדרונותיהן, ובכל סמסטר עוד קולגה נודדת לטובת קריירה אקדמית בפקולטות למדעי הרוח, שם כידוע הביטחון התעסוקתי יציב כהפסקות האש בסוריה. דירוג המקצועות הגרועים של מגזין "פורבס", שמיקם את כתב העיתונות במקום הראשון שלו, לא מפתיע, אך לכל הפחות סיפק תירוץ טוב לסחוט את רחמי הסביבה.

מתברר שאני לא עוד קלישאה חבוטה על דור ה־Y – המפונק, העצלן והילדותי – שנפלטה מתוך המחקר הגילני של בני הזוג אלמוג. את זכותי להתבכיין הרווחתי בעבודה קשה. בינתיים, רק לפני שבוע דווח בוואלה! ברנז׳ה על כוונתו של ניק קוליוחין, לשעבר כתב איכות הסביבה של חדשות 10, לתבוע את חברת החדשות לאחר פיטוריו ממנה. הסיבה לכך, לפי הכתבה, היא: ״במשך שלוש וחצי שנים של עבודה אינטנסיבית, זמינות לאורך כל שעות היממה, כולל שבתות וחגים וביצוע משמרות של יותר מ־12 שעות, הגיע שכרו החודשי ל־7,000 ש"ח בלבד״.

עוד נכתב שם כי גורמים במערכת חדשות 10 סיפרו: "קוליוחין נמנע מלהעלות את נושא השכר משום שחשש והאמין שאם ינצל את ההזדמנות שניתנה לו על המסך, השכר ישתנה בהתאם״. המקרה של קוליוחין בפרט והשינויים שחלו בשני העשורים האחרונים במעמד העיתונאי בכלל הם מקרה בוחן מדויק להתנהלות המתעתעת של שוק העבודה בעידן הפוסט תעשייתי.

פעם, בימי הזוהר של ועדי העובדים וההסתדרות, היה קשה יותר לנצל עובדים; במקביל שוק העבודה הורכב ממשרות בעלות אופי פיזי, מכני או פקידותי (בקיצור, קשות או משעממות), והעובדים היו מנוכרים יותר לעבודתם. שוק העבודה בימינו, כפי שמסביר הסוציולוג ערן פישר בספרו ״קפיטליזם בעידן התקשורת הדיגיטלית״, מבטיח למתן את הניכור על חשבון החסינות שהוענקה לנו בגזרת הניצול. כך נוצרה שכבה של עיתונאים, עורכי תוכן ומנהלי רשתות חברתיות המסופקים מעבודתם, מזדהים עמה ומחויבים לה, אך בדיוק מסיבה זו הם פגיעים יותר בכל הקשור לתנאי ההעסקה. עיתונאי מסור לא יוותר על ידיעה שהגיעה ב־10 בלילה, אך אם יעז לדרוש על כך שעות נוספות, מישהו עלול להפנות אותו בחזרה לשנות ה־50 או להראות לו את הדרך החוצה.

אם עץ נופל בעיר

משנודע לי שבחרתי בעיסוק מקופח, הבנתי שרק דבר אחד יגרום לי להרגיש טוב יותר עם עצמי: לדעת שמישהו מקופח יותר ממני. משלח היד המדורג שני ברשימת המקצועות הגרועים של "פורבס" הוא חטיבת עצים. כשהתקשרתי לרונן כהן, בעל העסק התל אביבי רונן הגוזם, הבנתי שיש דברים בגו. ״מה, אתה מתכוון לשאול אותי עכשיו שאלות וכאלה?״, הוא התגונן. ״אין לי זמן לזה, אחי, אני ביום עבודה. אני פה מול לקוחות״. ביום שישי, אז היו לו כמה דקות לפרגן לי, חשף כהן את הנאתו הפרוורטית מייסורים. ״זה מקצוע קשה, מעייף ומסוכן, אבל אני אוהב לעבוד קשה, כי אחרת אני לא נרדם בלילה כמו שצריך. היד שלי נראית כמו יד של נרקומן מרוב שנחתכתי. יש ימים שאני חוזר הביתה עם שפשפת ומבקש מאשתי למרוח לי את המשחה של התינוק״.

כמה מרוויחים בעבודה כזאת בממוצע?

״בממוצע אני נע סביב 20 אלף ש"ח, אבל אני לא גובה מהלקוח עוד כסף על זה שהוא שוכר ממני את המנוף. מישהו שבא למקצוע הזה ורוצה להתפרנס יכול להגיע גם ל־40 אלף ש"ח בחודש״.

למי העבודה הזאת לא מתאימה?

״לאשכנזים״.

קרב סכינים

אינני אשכנזי, אך אני גם לא שותף לאתיקה הפרוטסטנטית המוזרה של רונן כהן הגוזם. כדי לישון כראוי, אני מעדיף פשוט לקרוא ספר. ההכרה בכך שלא אוכל להיות חוטב עצים וליהנות ממשכורות העתק שלהם (מתברר), החזירה אותי לרשימה של "פורבס". במקום השלישי מדורג חייל בצבא, שבארצות הברית זוכה למעמד המפוקפק של עובד שכיר בשירות המדינה (בישראל המשכורת משתנה בהתאם לדרגה בשירות הקבע, ומי שמגיע לגיל פרישה – מרוויח). הבא בתור – מנהל מטבח. פניתי לטבחית תמר מרגלית ממסעדה משייה, שכפי שהתברר די במהרה, הייתה יכולה להיות חוטבת עצים נהדרת.

"כשמישהו מקבל את הצלחת, מצלם אותה, מחייך ואומר שטעים לו". הטבחית תמר מרגלית

״מההתחלה אהבתי את הפיזיות שבעבודה הזאת״, אמרה לי מרגלית. ״בסוף היום אתה מרגיש את הרגליים, וזה כיף. עבדתי בהרבה מטבחים פתוחים, והרגע הכי מספק הוא כשאתה רואה מישהו מקבל את הצלחת, מצלם אותה, מחייך ואומר שטעים לו. חוץ מזה אני אוהבת לעבוד עם אנשים ולא להיות תקועה לבד בקופסה״.

מדובר בסביבה די גברית. איך זה להיות טבחית?

״נראה לי שזה תלוי אישיות, אבל אני מעולם לא הרגשתי שמפלים אותי או שמנסים לבחון אותי כי אני בחורה. תמיד נתנו לי את המקום לבטא את היצירתיות, הידע והניסיון שלי. יצא לי גם לנהל מטבחים״.

אפשר להגיד שיש לזה גם יתרונות?

״בהכללה מסוימת אני יכולה להגיד שהטאץ׳ הנשי בא לידי ביטוי בצִלחותים של המנות״.

הקול או כלום

המקום החמישי ברשימת "פורבס" מאויש על ידי מקצוע נוסף בתחום התקשורת – שדרן חדשות. המקבילה הישראלית איננה הטאלנטים של חברות החדשות הגדולות, אלא בוגרי גל״צ טריים המשמשים כעובדים השחורים של תעשיית הרדיו. חן זאוסמר החלה את דרכה כקריינית בגל"צ לפני 13 שנה, וכיום היא מנהלת את חדשות ynet ברדיו האזורי. הדרך הארוכה שעברה בתעשייה הותירה בה רושם קודר, בלשון המעטה: ״התחום קשה עד כדי כך״, היא מתוודה. ״שכשמישהי שואלת אותי על אפשרות להתקרב אליו, אני משנה את נושא השיחה״.

״הטאלנטים הם כמעט היחידים שזוכים לפתחון פה ולמשכורות מכובדות, ובתחנות המסחריות צינור החיים הפך להיות הפרסומות״, מוסיפה זאוסמר. ״בניגוד לפעם, היום פשוט לא קיימות כמעט אפשרויות להתקדם בתחום. זה לא עניין ניהולי בלבד, אלא גם רגולטורי וחקיקתי, בעיקר כי קהל היעד הולך ומצטמצם והתחרות עליו אכזרית. אני מכירה המון חיילים משוחררים וסטודנטים שעובדים בתחנות השונות בהתנדבות מוחלטת או תמורת שכר נמוך מאוד, לא משהו שאפשר להתקיים ממנו. בפועל מי שעובד מאחורי הקלעים הם אנשים מסורים שאוהבים רדיו בטירוף, וחרדים לעתידו של השידור".

״השינויים המבניים בתחנות המסחריות, שבמסגרתם המחלקות המסחריות גדלות על חשבון מחלקות התוכן, וההשפעות הפוליטיות על התחנות הממוסדות משפיעים דרמטית על התוצר הסופי שמגיע לידי המאזין. זו אחת הסיבות שאנחנו רואים יותר ויותר אנשים שצמאים להאזנה איכותית פונים לפודקאסטים, שמעניקים להם תוכן מגוון ועשיר יותר, והקהל מוכן לשלם – אם בתשלום ישיר, אם בתרומות ואם במחיר של פרסומת אחת לפרק במקום מקבץ ארוך וצווחני״.

עם כל הצער שבדבר, לרשימת "פורבס" הצליח איכשהו להידחק מקצוע עיתונאי נוסף – צילום עיתונות. שלומי יוסף, עובד עצמאי שחווה במהלך הקריירה שלו סגירה של שלושה מגזיני פרינט (האחרון שבהם הוא ״פירמה״ מבית גלובס), נשאר בתחום בשביל האדרנלין. ״אני מרגיש כמו צייד שבא לצוד את הטרף היומי להזלת הריר של האנשים שיקבלו את העיתון למחרת. זו לא עבודה שבה אתה מחתים כרטיס והולך. מצד אחד מצופה ממך להיות חד ומהיר, ומצד שני אתה צריך להביא צילום מקורי, אולי אפילו אמנותי״.

"ברגע שמתחילים לצלם, אדם לאדם זאב". הצלם שלומי יוסף

רוב היום אתה מסתובב לבד?

״כשאתה מגיע לצלם אירוע חדשותי, אתה פוגש שם עוד הרבה צלמים אחרים. לפני שהאובייקט יוצא מהדלת, כולם סחבקים. ברגע שמתחילים לצלם וצריך להביא תמונה טובה, אדם לאדם זאב״.

ניפגש בסיבוב

במקומות הבאים ברשימת "פורבס" תמצאו מקצועות פיזיים בעלי אוריינטציה גברית מובהקת כגון סוהר, נהג מונית, כבאי ודוור. מאיר גינת, דוור ותיק באזור שיכון דן, אמר לי שהוא נהנה ללכת, "אבל לא נהנה מהעבודה״. לפני שניתק את השיחה, הוסיף כי לפני החגים יש לו הרבה דואר לחלק. לגיטימי. חיים פלח, נהג המונית שהקפיץ אותי משיכון דן העירה, סיפר לי שעד לפני שנתיים שימש כנהג אוטובוס, ומאז שעבר למונית הוא עף על החיים. ״הדבר הכי קשה באוטובוס הוא לעבוד מול אנשים. כל הזמן שואלים אותך את אותן שאלות, כל יום עולים כמעט אותם נוסעים. אתה עובד מהבוקר עד הלילה, עם ארבע שעות של הפסקה באמצע. עכשיו אני עצמאי, ואף אחד לא אומר לי מה לעשות. אם בא לי למשוך עוד שעה אני אמשוך, ואם לא אז לא. אבל גם פה, לפעמים אנשים שעולים חושבים שאני פסיכולוג שלהם. בגלל שאתה הנהג, ישר פותחים מולך. תגיד לי, מה זה מעניין אותי בכלל?״.

מה יהיה עם כניסת שירות הפרייבט של Uber לארץ?

״אוי ואבוי אם יהיו פה פרייבטים. בשביל להוציא רישיון של נהג מונית, אתה צריך לפחות שנה עד שאתה מקבל את כל האישורים. עכשיו כל זה ילך לפח?״.
המקצוע הגרוע הנחשק ביותר, מתברר, הוא דווקא כיבוי אש. מאיה אלוני היא אחת מ־15 לוחמות האש היחידות בישראל, לצד יותר מ־2,000 גברים. בתור אימא, העבודה במשמרות של 24 שעות בתחנה, וביניהן חלל פנוי של 48 שעות, לא הייתה יכולה להתאים יותר. ״ביומיים הרצופים האלה הילדים נהנים ממני לאורך כל היום, ולא כמו עם אימא שחוזרת רק בחמש או שש״, היא אומרת. ״אבל ב־24 השעות של המשמרת האקשן הוא מטורף. אתה עובר ממצב של 0 ל־100 בשנייה – לפעמים הפעמון מצלצל כשאתה אוכל או ישן, ודקה אחר כך אתה בדרך לאירוע עם סירנות. המשמרות הכיפיות יותר הן אלה שיש בהן יותר אירועים. אם 24 שעות לא יצא לי להיות באירוע, אני ממש לא מרגישה שהרווחתי".

״חוץ מזה זו עבודה מספקת מאוד״, היא ממשיכה. ״מדובר בהצלת חיי אדם, ולוחם אש מתחיל מקבל 8,000־9,000 ש"ח בחודש, דבר שנראה לי די נדיר היום. הפן הפיזי של העבודה, בניגוד למה שחושבים, פחות משמעותי ברמה היומיומית. הקושי העיקרי הוא גם מנטלי וגם טכני, לפעמים צריך להיות יצירתיים מאוד״.

למי העבודה הזאת לא תתאים?

״כשאתה בתחנה 24 שעות, אתה צריך להסתדר עם הצוות כמו שאתה צריך להסתדר עם שותף או בן זוג. למי שיש לו קשיים עם יחסי אנוש, זה לא מתאים״.

בתום מספר רב של שיחות עם אנשים המחזיקים במקצועות גרועים, אמור להגיע רגע קתרטי שבו אתוודה על ההנאה שהפקתי מתהליך העבודה ועל איך שאחרי הכל, נראה לי שעיתונות היא המקום המושלם עבורי. אבל למעשה הבנתי רק כמה בא לי להרוויח כמו רונן הגוזם, להיות שליט בממלכתי כמו חיים הנהג, לקחת הפסקות קפה של 48 שעות כמו לוחמת האש מאיה ולשרוף קלוריות בהליכה ברחובות שיכון דן כפי שמאיר הדוור עושה כבר שנים. בקיצור, אני רוצה להיות שר התרבות והספורט. לאן שולחים קורות חיים?