גיבור נעוריו של אייל דץ: אייל ברקוביץ'

הרומן שלי עם אייל ברקוביץ' התחיל בכך שהייתי מהראשונים שזיהו את הפוטנציאל שלו, הגיע לשיאו כשראיתי לו את איבר המין ודעך עד הסוף המר והידוע מראש – גיבור הילדות שלי, בדיוק כמו ההוא שלכם, הקריח, השמין ועבר לעבוד עם הרעים. כלומר, עם אופירה אסייג.

12.1.91. שכונת התקווה. אבא שלי לוקח אותי למשחק הכדורגל הראשון בחיי. 31 שנים לא ניצחה מכבי חיפה את בני יהודה בתקווה, שלוש שנים רצופות שבני יהודה לא הפסידה במשחק בית. אבא שלי תופס אותי חזק, מביט בעיניי ואומר: "אם מכבי חיפה שמה גול, לא משנה מה קורה, אל תקפוץ". אני מהנהן ומפנים. 0:0, דקה 59, חילוף. ראובן עטר יוצא, אייל ברקוביץ', צעיר מבטיח בן 19, נכנס. "מי זה?", אבא שואל, "הדבר הגדול הבא", אני עונה. 20 דקות אחר כך ברקוביץ' כובש ומעלה את מכבי חיפה ל־1:0. אני עוצר את עצמי ולא קופץ. האיש שלידי דווקא כן. את הרעש של הכאפה שהוא קיבל מאוהד בני יהודה שישב מאחוריו אכסנתי באגף במוח של הפוסט טראומה לפחות עד גיל 18.

באותם ימים הערצתי באובססיביות שני אנשים: את ברקוביץ' ואת דן שומרון. בקרב חוגים מסוימים (חוג חבריי אוהדי הפועל תל אביב), ההערצה לברקוביץ' נחשבה להזויה מבין השתיים. הרי בסופו של יום, איך שלא הופכים את זה, מדובר באדם שחצן ודי מגעיל. איפה הוא ואיפה הענווה המפורסמת של הרמטכ"ל ה־13 של מדינת ישראל? קשה להסביר. כנער מופנם שאף פעם לא אומר את מה שהוא באמת חושב, ברקוביץ' שימש עבורי סוג של אלטר אגו. מבחינתי הוא אף פעם לא היה אשם, ההפך, ברקוביץ' הוא קורבן של מציאות בינונית ואפורה שלא מצליחה להכיל את השיגעון שלו ומנסה לכלוא אותו. כן, אפילו את פוקו גייסתי לכתב ההגנה של הקוסם.

בשנת 1996 ליוויתי את ברקוביץ' במשחק הפרידה שלו ממכבי חיפה. באותו שבוע הוא סגר בסאות'המפטון. משחק הפרידה היה מאכזב (2:2 מול עירוני ראשון לציון) אולם בסופו ניצלתי את קשריי באצטדיון המקומי בראשון לציון (עיר מגוריי) והתפלחתי לחדר ההלבשה. המחזה שנגלה לעיניי היה מרתק, גיבור ילדותי ערום כביום היוולדו, מפזם שיר של חיים משה. ברחתי.

עם השנים נכנס ברקוביץ' לאזורי ההתבטאויות הגזעניות ואני הרגשתי איך כיפת הברזל שהקמתי סביב ההערצה שלי אליו הולכת ונסדקת. היא לא הצליחה לעמוד בהתנגשות עם הערכים השמאלניים־ליברליים שאימצתי. ההערצה שלי התחלפה בהתנגדות. כשאתה שמאלני ההתנגדות הופכת לעתים קרובות לחזות הכל, לערך בפני עצמו. ומה יותר קול (וקל) מלהתנגד לגיבור הילדות שלך, רק כי הוא לא חושב ששחקן ערבי יכול להיות הקפטן של נבחרת ישראל. אז עכשיו גם אני חלק מהמקהלה שמצקצקת בלשונה מול ברקוביץ'. אף שלעתים אני מרגיש בודד יותר מהתקופה שבה הלכתי איתו יד ביד מול כל העולם, אני יכול רק לקוות שההתנגדות הזאת תגרום לי להרגיש טיפה יותר טוב כשאהיה קירח, שמן ואעבוד אצל הרעים.