החולמים: דפנה לוסטיג

מגישת תוכנית הבוקר של רדיו תל אביב עם אסי עזר

חלומה של דפנה לוסטיג. איור: גפן רפאלי
חלומה של דפנה לוסטיג. איור: גפן רפאלי
27 בנובמבר 2014

הפסיכולוג שלי תמיד מבקש שאכתוב את החלומות שלי מיד כשאני מתעוררת. אני לרוב שוכחת, אבל הנה כמה שזכרתי: אני חולמת מלא שאבא שלי ז"ל ואני נוסעים בכל העולם, מפטפטים כמו שתי זקנות. בבוקר שאחרי, אני קמה מאושרת. אני זוכרת שהאזעקה הראשונה של מלחמת המפרץ הפריעה לי בחלום שהיה קשור בשיעור ריקוד. יש את החלומות מתקופת התמוטטות העצבים של הצבא, עדיף שאחסוך מכם, ואני זוכרת גם את החלום שחלמתי אחרי האקסטזי הראשון. ראיתי בו רק אורות שהפכו לפרוז'קטורים וחזרו להיות אורות ושוב נהיו פרוז'קטורים. פעמיים בחיי חלמתי שהאוטו שלי מידרדר לתעלה ליד כביש המשתלות בהרצליה. בשני החלומות האוטו הלך, אבל אני יצאתי מזה בלי שריטה. ופעם אחת, בגיל 13, חלמתי על דירה בניו יורק, שמלאה בקישוטי חג המולד. כל הקישוטים, שנתלו על האשוח, היו קישואים. אבל החלום היחיד שאכפת לי ממנו הוא זה שחלמתי בגיל 15. עמדתי בחדר מלא אנשים, בעיצומה של מכירה פומבית. על הדוכן הונח גוש ענק של גבינה צהובה. משולש צהוב, מחורר ומלוח. גן עדן. אחרי מאבק בקונים אחרים, רכשתי אותו. וזה היה כל החלום: קניתי גבינה צהובה במכירה פומבית. קמתי וידעתי שהגבינה אינה דימוי. הגבינה היא גבינה. זה נשמע סתמי, אבל זה היה חלום נפלא, שבזכותו הבנתי מהם שני הדברים החשובים בחיי: לאכול קצת את הראש ולאכול הרבה גבינה. ככה זה היה בגיל 15, וככה זה גם היום.

איור: גפן רפאלי
איור: גפן רפאלי

[tmwdfpad]