חבורת "זובור" מנסים לעשות סטנד-אפ ימני

בתור סאקר של פלטות מטוגנים, ריחם של הסיגרים, משולשי הפטריות ונגיסי הפירה טמטם אותי כבר בחניה. אין חטא מתוק יותר מפסטלים, כך קוראים להם בגני האירועים הבינוניים הטובים ביותר. בתל אביב אין הרבה פסטלים – מזון מעידן נכחד שלא עודכן בבשורת המתאבנים האקזוטיים (ברוסקטות, טאפאס, רולים, טורטיות, בוריטוס, גיוזות, דאמפלינגז, חצ'פורי, ומעל כולם, הכהן הגדול – הסושי). אפשר להשיגם בדוכן בסוף שוק הכרמל, ליד הכרמלית, בלוינסקי מול התחנה המרכזית, ובבר השופטים, שבו מוגשת ערמת סיגרים מכובדת למתכלבי העיר. ההארד קור האמיתי, כך מספרים, הוא לאכול גם את עלה החסה המרוט וספוג השמן שבתחתית הערמה.

הגוּלה, משהו בין פאב, בית עם וחלל הופעות, נמצא במתחם הדתי־לאומי של פתח תקווה, לצדם של סניף בני עקיבא ואולפנה. ריחם של הפסטלים הנחשקים נמהל בריח השמפו הנודף משיערן הרטוב של בנות האולפנה שגדודיהן ממלאים את השורות האחוריות, והן נרגשות לצפות באליליהן בגודל מלא. השורות האמצעיות והראשונות מאוכלסות בצעירים דתיים בני 22־35. חלקם רווקים ורווקות שנראים כמו מתנחלים בפליז שמנסים לתפוס טרמפ בירידה לכביש 6, וחלקם זוגות צעירים (לרוב אישה אנרגטית בהריון וגבר תשוש שלא מתבייש להתעפץ) שהשקיעו בבייביסיטר ויצאו לבלות. יום חמישי בערב, סביבות 21:30, ועל הבמה עומד לקרות הדבר הכי חם בימין הדתי.

אל הבמה עולה אור רייכרט, 31, שותף במשרד פרסום המתמחה במגזר הדתי וקריקטוריסט פוליטי שמסתלבט על הסמול. הפרצוף שלו אדום בעקבות שוטים של וויסקי שהוריד במשרד הקטן של הגולה. הוא אוחז במיקרופון ומציג את משתתפי הפאנל כמו כרוז שמרוצה מעצמו, ומסיים את המשפטים בניגון שאין לו באמת משמעות ונועד סתם לתבל את המילה האחרונה. זה פטנט לא מוצלח במיוחד שרשום על שמו של ליאור שליין, אחד האנשים היותר מעצבנים בטלוויזיה בישראל. רייכרט לא מסתיר ששליין הוא מודל לחיקוי, ומבהיר לקהל כבר בפתיחה: "מה שהולך לקרות על הבמה זה כמו הפורמט של 'מצב האומה', מכירים?". רייכרט בתפקיד המנחה שמנווט בין הפאנליסטים. יותם זמרי, הצלע החילונית בפאנל (ומי שאתם בטח מכירים כאושיית רשת ימנית, סוג של אבישי עברי קליל יותר ומי שהתקוטט לאחרונה בפייסבוק עם אורטל בן דיין הערבייה, חנין מג'אדלה), תיקן את רייכרט ואמר: "זה כמו 'מצב האומה', רק שפּה אוהבים את האומה". רטט של התרגשות נרשם בקרב בנות האולפנה בשורות האחוריות.

ילדי השם

למרות העטיפה הפרובינציאלית לכאורה והווייב המתנ"סי, "הזובור" אינו אירוע זניח. מדובר בערב סטנד־אפ המושך קהל של מאות אנשים (עוד מגלגולו הקודם כ"המשתה". הופעה נוספת צפויה ב־21.12 בגולה) ומציג על הבמה את הסלבס החזקים והמעודכנים ביותר בעולם הצחוקים והסאטירה הימנית־דתית. יאיר אורבך, המנוסה מבין חברי הפאנל, הוא סטנדאפיסט עם ניסיון של 12 שנה שעבר ב"האקדמיה לצחוק", כתב לאימא הרוחנית "מצב האומה" וגם לכמה סיטקומים שנמצאים על האש; אורי מלמד הוא גל"צניק שחזר בתשובה, בנה של בתיה מלמד מ"לאישה", סטנדאפיסט ומבקר המסעדות של "מקור ראשון"; אמיר מויאל הוא אחראי רכש בחברה גדולה וסטנדאפיסט בזמנו הפנוי; אריאל פלקסין (שלא הופיע בחמישי הזה) הוא עיתונאי, איש רדיו ומכותבי המדור "אפעס" ב"ידיעות אחרונות" בעברו; יותם זמרי הוא קופירייטר במשרד פרסום, בעל טור ב"מקור ראשון" וכותב לשעבר של "מועדון לילה"; ורייכרט מפרסם קריקטורות בעמוד הפייסבוק שלו מדי יום ומשמש גם הכוח המניע ועמוס האמביציה של החבורה הזו. "זובור" התחיל כאירוע ספיישל שרייכרט הפיק לרגל פורים לתחנת הרדיו "גלי ישראל" ומשם צמח לערב קבוע. הרצון להעמיד קונטרה ימנית־דתית להומור המיינסטרימי הטלוויזיוני בישראל הוא המוטיבציה העיקרית שלהם.

"הימין בשלטון ולכן הגיוני במידה רבה שיצחקו עליו משמאל", אומר זמרי, "אבל אנחנו אומרים חלאס, הגיע זמן גם לבדיחות שלא יורדות על מתנחלים כל הזמן ואומרות כמה הם מוצצים לנו את הדם". רייכרט מסכים איתו אבל מבהיר ש"לקחו לי, שתו לי" זה לא הקטע של אנשי "זובור": "אני לא יכול לבוא לאף אחד בטענות חוץ מלציבור שלי", הוא אומר. "צריך שיהיו יותר קופירייטרים ימנים ודתיים, שיכתבו וייצרו ויעלו על במות. הטלוויזיה לא צריכה לתת לנו הזדמנות, אנחנו צריכים לקום ולקחת אותה. למה 'ארץ נהדרת' ו'מצב האומה' שמאלניות? כי אין הרבה ימנים ודתיים שיחליפו את הכותבים והמשתתפים שם. לכותבים שלהם אין אלטרנטיבה ואנחנו צריכים לייצר אותה. זה הכל עניין של כמות וכסף".

צילומים: יולי גורודינסקי

ההומור הימני של "זובור" מתחלק לשני אגפים: הפוליטי והנונסנסי, ובשניהם לא תמצאו "שחיטת פרות קדושות", כפי שמסביר רייכרט. "לא נצחק על אלוהים, מצוות ורבנים, לא נקלל סתם בשביל הקטע ולא נצחק על שירותים, על מין וכאלה. להבדיל מההומור החילוני־שמאלני אנחנו נשארים בתוך מסגרת ובתוכה בועטים קצת".

בזירת האידיאולוגיה, שעליה מופקדים בגדול יותם זמרי ואורי מלמד, נרשמו הרבה הסתלבטויות על קיומה של ציפי לבני (שנתפסת בעיניהם כיצור המגוחך בתבל), על היפסטרים (שמתוארים יותר כמו שינקינאים), על משתמטים וכמובן על ערבים. היו שם כמה יציאות פוליטיות מוצלחות פחות (פוטנציאל הנסיקה של בדיחה על הקול הסופרני של בוז'י הוא נמוך למדי) וכמה מוצלחות אבל גם גזעניות, כמו הבדיחה של מלמד: "ערבים מתים בשלוש דרכים: הילדים מרוורס של אחד ההורים, הנשים על כבוד המשפחה וכל השאר טובעים בסחנה". הניסיונות להגחיך דברים כמו הקפאת הבנייה בשטחים או יש עתיד יצאו מסורבלים משהו, לדוגמה "מפלגת הטרנד הבאה תיקרא פשוט 'מפלגת הטרנד הבאה' והמצע שלה יהיה לתמוך בכל מה שטרנדי".

בגזרת הנונסנס, לעומת זאת, היו לא מעט הברקות. שני המובילים בבדיחות נונסנס בפאנל הם יאיר אורבך – שפתח את הערב בקטע סטנד־אפ עם כמה דקות מעולות על פנקס השבי הצה"לי – ואמיר מויאל, הפתעת הערב. למויאל יש את הדבר הכי חשוב לסטנדאפיסט: לוּק מצחיק. המבט שלו המום תמיד, הוא מנפח את הנחיריים בפאנצ'ים ונראה כאילו הוא כל הזמן מנסה להימנע מלהפיל פילים בחנות חרסינה. הוא חובב פנאט של חידודי לשון ארכאיים ומשחק יפה על התפר שבין הניסיון לשכנע אותך שהוא מת עליהם לבין המודעות לכך שמדובר בבדיחות מעאפנות. היציאה הכי מוצלחת שלו הייתה "יום אחד אלבש מכנסיים מהמאה ה־17, אכניס את היד לכיס ואז אחוש שילינג!". ההומור העצמי שלו בולט יותר מזה של שאר חברי הפאנל, וכמה דקות טובות מהערב הוקדשו לבדיחות על שיער החזה הצפוף שלו.

אקסטרה סמול

האלמנט שהכי בולט ב"זובור", שלפרקים גם מסרבל את הבדיחות ומקשה עליהן למצות את הפוטנציאל הקומי הענקי במגזר הדתי־ימני, הוא הלעוּמתיות. קשה להצחיק כשאתה מנסה כל הזמן גם לטעון טענה, והרצון לעשות דברים "לא כמו השמאלנים" הופך לפעמים את העסק לדידקרטי ומכביד. הלעומתיות קיימת אפילו בהערצת חברי הפאנל, שבסוף המופע בפתח תקווה בילו דקות ארוכות בלדפוק סלפיז עם הקהל, כולל אנשים מבוגרים ורציניים שמתרגשים להצטלם עם אורבך ומיד אחר כך יעלו את התמונה לקבוצת הווטסאפ של החבר'ה מהמכינה ויקבלו עליה הרבה נקודות. מי שהתור להצטלם איתו הוא הארוך ביותר הוא זמרי, שבזכות הלעומתיות (וגם בזכות קסמו האישי) נהיה אליל הבנות הדתיות. כולם ב"זובור" – פאנליסטים וקהל כאחד – מתים על זה שהוא חילוני תל אביבי ימני שתומך במתנחלים בפומבי בפייסבוק ומסתלבט איתם על שמאלנים. ההערצה אליו מצד התיכוניסטיות היא שילוב של התרסה כלפי הסגידה לכוכבי הפופ החילונים, היודה לוי'ז למיניהם, ושל יצר הערצה טינאייג'רי טהור.

אלמנט לעומתי נוסף היה תערוכה של קריקטורות פוליטיות שרייכרט צייר בשנים האחרונות ופרסם בעמוד הפייסבוק שלו – "קריקטורה יומית ושאר ירקות של אור רייכרט". היא הוצגה באירוע, ובדרך ליציאה הקהל, רובו במעילי דובון, עבר על פניה ונראה מתלהב מאוד. הסתלבט של רייכרט על הסמולנים עמוס בתסכול וזעם, עד שכמעט שכחתי שהחברים הימנים שלו הם אלה שבשלטון, ולא בצלם, מרצ והקרן החדשה. "השמאל לא באמת זניח כמו הייצוג הפוליטי שלו בכנסת", הוא טוען, "הוא מוביל תהליכים לאומיים ובינלאומיים נגד ישראל למרות גודלו הקטן. גופים כמו בצלם ושלום עכשיו מצליחים לשנות את השיח במדינה, לדחוף דברים כמו שתי מדינות לשני עמים, ושלא לדבר על המחאה החברתית. הימין אמנם בשלטון אבל לא באמת שולט. אתה מצביע ימין, מצביע שרון ומקבל התנתקות; מצביע לאולמרט ומקבל אגרוף לפנים; וגם ביבי ובנט לא מספקים את הסחורה. החמאס לא נעלם בשיט למרות המלחמה, אנחנו מאוד לא מרוצים".

ואם תקבלו תוכנית בטלוויזיה אז תפסיקו סוף סוף לדבר כמו אנדרדוג?

"אני יכול לומר לך שיש כבר התעניינות מכל מיני גורמים בטלוויזיה. יש דיבורים, אבל זה עוד מוקדם. אנחנו צריכים להשתפר".

תמשיכו עם כאלה בדיחות על ערבים גם בפריים טיים של ערוץ 2?

"וואלה, לא יודע. יש מצב שאנחנו פוגעים באוכלוסיות, יכול להיות, אבל גם 'ארץ נהדרת' פוגעים במתנחלים כבר שנים, אז מה ההבדל?".

שלצחוק על מתנחלים זו לא גזענות ועל ערבים, בקונסטלציה מסוימת, זה כן.

"גזענות זה קו אדום שלנו, אנחנו לא פרובוקטורים".