מצאנו כמה גברים בחוג למגדר: ראיונות קצרים עם גברים לא נתעבים

ובחלומי אני מסתובבת ברחוב אחרי רדת החשכה ולא מסתכלת אחורה מדי שלוש שניות וחצי. סתם בת אדם שהולכת ברחוב ולא חוששת שיאנסו אותה; לא קוטפת בדרך למכולת מחמאות כמו "וואי וואי, איזה דבר את" או "פששש, איזה תחת". סתם בת אדם שלא מגדירה את עצמה כדבר ולא מצמצמת את קיומה לשני פלחי ישבן מושלמים; כזאת שלא נאלצת לוותר על קפה במרפסת דירתה כי הפועלים בדירה המשתפצת ממול החליטו להסתדר בשורה ולבהות.

היחסים שלנו עם גברים מורכבים. הם תמיד היו כאלה, והמודעות המגדרית ההולכת וגוברת לא המציאה ולא הסלימה אותם. היא רק חשפה אותם במערומיהם, הרימה את השאלטר והאירה עליהם בזרקור שלא מחמיא לאיש. התנהגות מינית פוגענית ברחוב, בתחנת האוטובוס, בעבודה וגם בצמרת השלטון והתקשורת מעידה שאנחנו צריכים לפרמט את הנורמות בין המינים. אך במקום שבו הגבולות נראים לא ברורים, יש כאלה שהחלו לשאול שאלות ולסלול לעצמם מפת דרכים חדשה: חוגי המגדר הולכים ומתרחבים באוניברסיטאות ובמכללות, וקורסים העוסקים בהגדרה התרבותית למין יכולים להעניק לא רק תארים, אלא זווית חדשה לחיים.

מכיוון שמדובר בלימודים שחושפים את האופן שבו נשים מיוצגות בתרבות משחר האנושות, כשדיסציפלינות שלמות מגיעות לתחום הזה ומנסות לתת דין וחשבון על המיקום של נשים בעולם, כמעט לא תמצאו גברים בחוגים למגדר, כך שאלה שכן מחליטים לגעת בנושא הופכים, אולי לראשונה בחייהם, מיעוט. מה צריך בשביל לשים את הז' בפמיניזם? אם להשתמש במונחים מחפצנים, כנראה ביצים גדולות. "גברים שבאים לשיעורי מגדר ובטח שלומדים תוכנית שלמה בחוגים פיתחו איזו נכונות להתבונן על הגבריות שלהם ולקחת אותה צעד קדימה", אומרת ד"ר מירי רוזמרין מהתוכנית ללימודי מגדר באוניברסיטת בר אילן.

"הם מבינים ברמה זו או אחרת את הבולשיט במצ'ואיזם ויש להם פתיחות לשינוי. הסדר המגדרי הקיים פוגע גם בגברים, גם אם יש להם פריבילגיות בסדר הזה. הם משלמים מחיר ונאלצים לוותר על מרחבים גדולים של קיום אנושי כדי להיות קרובים לקריקטורה של 'גבר גבר'. השינוי שיביא קיום מוגן וחופשי לנשים ישחרר גם אותם".

"להיות מיעוט מחייב אותך להיות מודע מאוד לכל צעד ושעל שלך, זה מפתח ענווה והצנעת לכת יחסית ליומיום ה'גברי'", מספר רן גבריאלי (36), בעל תואר ראשון ושני במגדר מאוניברסיטת תל אביב שהעביר את לימודיו בחוג עם 150 נשים ופחות מעשרה גברים. גבריאלי, שמרצה ברחבי הארץ על פורנוגרפיה, מין ושוויון, עלה לכותרות בזכות ההרצאה שלו ב־ TED , "למה הפסקתי לצפות בפורנו?", שגרפה כ־ 10 מיליון צפיות ביוטיוב וכשמה – קוראת תיגר על תחביב של גברים רבים ומסבירה את נזקיו לשני המינים. "כל קורס שלמדתי בחוג למגדר דיבר על תופעות שהכרתי מחיי היומיום ולא ידעתי לתת להן שם. זו חוויה כמעט דתית. המודעות היא גיהינום, אבל היא חשובה".

אין תחליף לפורנו

גם ליותם קונסטנטיני (27), שבמסגרת תואר שני בביולוגיה עבר חמישה קורסים במגדר, נהרסה חוויית הפורנו. "בגיל 23 , במסגרת קורס מבוא לפילוסופיה פמיניסטית, קיבלתי כאפה רצינית ממאמר מטלטל של קתרין מקינון בשם 'מיניות, פורנוגרפיה ושיטה', שמציג את שני קצוות הקשר בין מיניות לאלימות", הוא נזכר, "מצד אחד אלימות כשלעצמה היא דבר פורנוגרפי – אנו חווים עוררות מינית מצפייה בה – ומצד שני היא טוענת שבהשפעת הפורנו המיניות נהיית אלימה, החל ברבדים של השפה וכלה באיך האקטים נראים בסרטים. הטקסט הזה גרם לי להפסיק לצרוך פורנו. פתאום ראיתי איך בכל סרט שצפיתי בו היה אלמנט אלים והבנתי שהכל כוחני, החל מידיים על הצוואר עד סטירות וכל מיני קולרים שמופיעים בסרטים רגילים, שאפילו לא נמצאים בקטגוריית סרטים אלימים".

אז פורנו – אאוט?

"פורנו הוא דבר שברור שגברים עושים. היום מדברים על זה שגיל החשיפה לפורנו הוא כיתה ג'. מה שיותר מזעזע זו האלימות שבדבר: זו הגלויה, שמוצגת כנורמלית, וזו הסמויה – סיפורי האונס של ה'שחקניות', שיותר נכון לקרוא להן דמויות מצולמות. העובדה הכי מטרידה היא שאין תחליף ואין התייחסות חינוכית לנושא. אלימות שאנחנו רואים בסרטי אקשן הרי לא מתקבלת בבית הספר כי אנחנו יודעים שלהרביץ זה רע, אבל בפורנו לא יודעים מה הדבר האמיתי בשביל לדעת מה לשלול ומה לא".

אז בעצם חזרת בתשובה.

"הגעתי לעוד קורסים והתחלתי להיות פעיל בארגון אסלי, שטוען שאלימות כלפי נשים היא בעיה גברית שקיימת כי בחברה פטריארכלית גברים תופסים נשים כרכוש במערכת היחסים. לפני הלימודים כמעט לא עסקתי בנושאים האלה. הייתה לי מערכת יחסים עם פמיניסטית שהייתה מלאה בוויכוחים שהיום אני לחלוטין נמצא בצד השני שלהם, כלומר בצד שלה".

מה אתה מבין היום שלא הבנת אז?

"יש עמוד פייסבוק שנקרא גברים באוטובוסים, שבו הובאו תיאורים של מצבים שקורים בתחבורה ציבורית לנשים עם תמונות של רגליים פשוקות, היצמדויות וכו'. העמוד הזה גרם לי להרגיש מותקף, כאילו נאמר לי שהדרך שבה אני מתנהל היא לא בסדר. להבין את ה'לא בסדר' הזה מתוך שיחות – זה אחד הדברים שהדגימו לי את ההבדל בין איך מגדלים נשים להתנהג במרחב ואיך מגדלים גברים, ולהבין שלי אולי קל להגיד לאדם זר 'תזיז בבקשה את התיק, אני רוצה לשבת', אבל אישה לפעמים תרגיש לא בנוח ותעדיף לעמוד. ממש הזדעזעתי לשמוע מידידה שלי שהיא לא מורידה את הזבל אחרי 19:00 כי חשוך. הייתי מהופנט מזה, מלקלוט שזה דבר אפשרי בעולם, שתרגיש לא נוח בסביבת הבית שלך".

למה גברים צריכים פמיניזם?

"כי הלימודים האלה מוציאים גברים מעיוורון. בכולנו יש שוביניסט, צריך לדעת לזהות מתי הוא קופץ ולהבין שצריך לטפל בו, כי כולנו תלמידים ממש טובים של הבניות חברתיות".

הבפנוכו של הקישקעס

עומר בהט (41) הוא מהגברים האמיצים האלה שהעזו להתעמת עם ההבניות החברתיות בשנת 1996, אז לימודי מגדר באוניברסיטת תל אביב עוד נקראו לימודי נשים. היו שם ארבעה כמוהו ו־60 סטודנטיות. "להיות גבר בחברה של הרבה נשים לא היה חוויה חדשה בשבילי. עם זאת, כל הקטע של שיח נשי היה אז רעיון כמעט מהפכני שמרצות ניסו לעודד, וכלל, בצדק רב, פניות מאוד אסרטיביות לגברים שדיברו שטויות. את הזרעים שהן זרעו אז, אני רואה פורחים כיום בשיח הפמיניסטי, וזה משמח".

עומר בהט: "בערך כל מי שהכרתי שהייתה מלצרית או ברמנית הותקפה מינית"

מה הדבר הראשון שאתה זוכר שהשתנה בעקבות הלימודים?

"בפעם הראשונה ששמעתי את הסטטיסטיקות המחרידות על אחוז הנשים שעוברות תקיפה מינית ואונס הייתי בשוק. התגובה הראשונה שלי הייתה שזה פשוט לא יכול להיות ואם כן, לא כאן אלא בארץ רחוקה ואפלה. התחלתי לשאול שאלות. היום אני יכול לומר בוודאות שכל הנשים שהכרתי עברו תקיפה מינית או אונס. בערך כל מי שהכרתי שהייתה מלצרית או ברמנית הותקפה מינית, שלא לומר נאנסה במסגרת עבודתה. רבות מהן לא קראו לזה כך וראו את זה כחלק מהחיים. להתלונן על אחמ"ש שהשקה אותך אחרי משמרת וזיין אותך מאחורי הבר נתפס כהתאבדות מקצועית, כמעט מקביל לתלונה על כך שבסוף כל יום מגיע לילה. וגם עם גברים דיברתי ולהרבה מאיתנו פשוט לא היה מושג על הכוח הפיזי או המטפורי שאנחנו מפעילים לפעמים. כשראיתי לראשונה את העמוד אחת מתוך אחת התרגשתי. מרחבים כמותו וכמו שיח פמיניסטי משנים את המציאות, מאפשרים לנשים לומר: 'זה אונס וזה לא בסדר'".

מה תגיד לגבר שהולך ללמוד היום מגדר?

"זה לא יהיה קל. זה מערבל לנו, הגברים, את הבפנוכו של הקיצ'קעס. תגלו דברים שעשיתם ותרצו לשנות. תגלו דברים קטנים שאתם יכולים לעשות, כל יום, ושבכוחם לשנות את העולם במובן העמוק. תגלו ייאוש, ובנסיבות הנכונות תקווה גדולה"

שמעון דה בובואר

טל ריפא (26), בוגר תואר ראשון בפוליטיקה וממשל מאוניברסיטת בן גוריון, לקח קורסים במגדר בשנה השלישית לתואר. הוא היה הגבר היחיד בחדר. "התחושה הייתה מוזרה. אמרתי לעצמי שאני אשתדל לא לדבר יותר מדי בשיעורים. גם ככה רוב הפעמים רשות הדיבור בשיעור ניתנת לגברים. רציתי להקשיב. הקטע המצחיק הוא שבחלק גדול מהשיעורים דווקא רצו לשמוע את מה שיש לי להגיד. הכיתה הייתה כל כך מקבלת שתחושת המיעוט נעלמה מהר".

טל ריפא: "רציתי להבין למה אני לא מצליח להפנים שדיכוי מגדרי הוא משהו שקיים"

דבר אליי ברגע פמיניסטי מכונן.

"בפעם הראשונה שקראתי את סימון דה בובואר, המתרגלת אמרה לנו לבטא את התחושות שלנו מהקריאה ואני לא הצלחתי להבין מה מכעיס אותי בטקסט. רציתי להבין למה אני לא מצליח להפנים שדיכוי מגדרי הוא משהו שקיים, ואחרי שהבנתי, רציתי להצליח להסביר אותו. היכולת להסביר שינויים חברתיים שנראים לנו כמובנים מאליהם בין גברים לנשים, זה השיעור החשוב ביותר שלמדתי בתואר. הרבה מהפריבילגיות שלנו כגברים מובנות מאליהן עבורנו, והקורסים האלה גורמים לך להבין שלעתים קרובות הקלות שבה גבר משיג את מטרותיו נובעת מדיכוי והרחקה של נשים ממוקדי כוח. הקורסים האלה מורידים לך שכבות של ציניות שבאמצעותן התייחסת לטענות פמיניסטיות. זה כבר לא 'אכלו לי שתו לי' וגם לא קונספירציה ענקית של גברי העולם, אלא תודעה מתמשכת של חזק שמדכא חלש".

ומה אתה עושה עם הידע הזה?

"אני מסתכל על המציאות מנקודת מבט ביקורתית יותר ומבין את הקושי של נשים להסתובב בביטחון במרחב ואת הקלות שבה גברים משתמשים בגבריות שלהם כדי לקדם את עצמם על חשבון נשים. אני מקווה שאני מצליח להפוך את המרחב שסביבי לבטוח, נוח ומקדם נשים, ובעיקר אני מקווה שאני מצליח לחנך גברים אחרים להבנה עמוקה של מערכת הכוחות".