רוצי בובה: המדריך שיגרום גם לכם להתמכר לריצה

יש אנשים שרצים רק כשרודפים אחריהם או כשהם מאחרים לאוטובוס, ויש כאלה שלא מפחדים מכתמי זיעה ונעליים מכוערות ויוצאים לרוץ שלוש פעמים בשבוע באופן קבוע. מתי ואיך הפכה תל אביב לעיר המושלמת לריצה, ולמה כדאי גם לכם להתחיל אפילו שזה לא באמת כיף? מדריך שיגרום לכם ללכת על זה

15 באוקטובר 2015

הייתי ילד קטן וצנום ממש עד סוף התיכון. לא הצטיינתי בשום ספורט. אהבתי כדורגל, אבל ילדים אחרים היו זריזים וחזקים ממני. הייתי נמוך מדי בשביל כדורסל, חלש מדי בשביל טניס, ובקפיצה לגובה נתקלתי עם הראש במוט. יום אחד המורה להתעמלות שלח אותנו לסיבובי ריצה ארוכים על המסלול ההיקפי של בית הספר. בהקפה הראשונה גמרתי כרגיל עם האחרונים. בשנייה הייתי באמצע. בשלישית הייתי בין הראשונים.

"כשאתה רוצה, אתה יכול", נזף בי המורה והכשיל אותי בסוף השנה. אני נשארתי עם הריצה.

אני רץ באופן קבוע תשעה חודשים בשנה, שלוש־ארבע פעמים בשבוע. כשאני נוסע לחו"ל או אפילו לסוף שבוע קצר בארץ, אני אורז נעלי ריצה. היה לי בלוג על ריצה. בניו יורק אני גורר חברים משועממים בין אאוטלטים לספורט, וכששואלים אותי מה אני רוצה ליום ההולדת אני מבקש גופייה תֶרמית. ערכתי ספר על ריצה. אני מחזיק במקרר שקיות עם ג'ל אנרגיה, ובאמבטיה משחות נגד שפשופים ויבלות. יש לי קעקוע על יד ימין שמתעדכן עם מספר המרתונים שעשיתי (תשעה). אפשר לומר שנפלתי חזק לעניין הזה.

זה לא תמיד היה ככה. כשעברתי לתל אביב אחרי הצבא, בסוף שנות ה־90, הרעיון של פעילות גופנית הגעיל אותי. עבדתי בלילות בעיתון, אחר כך הייתי יוצא לשתות ולעשן עד הבוקר, וביום ישנתי. אחרי שנה הרגשתי מרוט כל כך, שהייתי חייב לעשות משהו עם עצמי. התחלתי לשחות בבריכה באוניברסיטה, אבל כמעט טבעתי משעמום. נרשמתי לחדר הכושר אבריבודי במטרה להפוך לשרירי וחטוב, אבל אימוני המכשירים היו מביכים כל כך, עד שבפעם השנייה נסוגותי למקום היחיד שבו הרגשתי ביטחון – ההליכון.

אני ועוד חבר היינו הולכים לרוץ על המכונות באבריבודי פעמיים בשבוע. אותו חבר נהג לומר שהוא מתאמן שלוש פעמים בשבוע, כי הוא ספר גם את האקסטה של סוף השבוע בתור ריצה ("ארבע שעות על הרגליים, וזה כשאני לא מחזק!"). נראה שהרבה אנשים באבריבודי החזיקו בגישה הזו, וכולם התלבשו מעולה לאימונים שם. מהר מאוד עבר חדר הכושר מהמרתף בריינס לקומה שלמה בכיכר דיזנגוף, ובערב היו מביאים די.ג'ייז לתת סטים של האוס בזמן שהתאמנו. אבל אז המגה קלאבים מתו בבת אחת וגם אבריבודי נסגר.

אני נטשתי את חדר הכושר עוד קודם לכן, כי אי אפשר להתאמן בריצה על הליכון. לא באמת. המכונות הן עינוי. אפילו אם יש מולן טלוויזיה, קשה מאוד למשוך עליהן יותר מחצי שעה. כל רגע מציצים בשעון, בודקים מהירות, שיפוע, קלוריות… האוויר עומד בחדר והזמן לא עובר. המכונה היא כל מה שרע בריצה, ושום דבר ממה שטוב בה. למרבה המזל, תל אביב היא עיר מצוינת לריצה בחוץ.

מתוך "ראן לולה ראן"
מתוך "ראן לולה ראן"

אף אחד, אף פעם

ההיסטוריה של הריצה בעשורים האחרונים קשורה להיסטוריה של העיר. כשתל אביב הייתה עיר פועלים סוציאליסטית, פעילות גופנית מאורגנת הייתה חלק מהנורמה. עם השנים הגישה הזאת דעכה, והעיר נותרה מזוהה בעיקר עם בתי הקפה שלה. מרתון תל אביב, שנוסד ב־1981, היה אירוע כושל למדי שהושק במקום הנכון אך בזמן הלא נכון. תל אביב הייתה עיר מוזנחת שסבלה ממאזן הגירה שלילי. המירוץ עצמו כלל רק כמה עשרות משתתפים וגרר תלונות בלתי פוסקות על ההפרעות לתנועה. ב־1994 הוא בוטל, וממילא תל אביב הייתה מקום פקוק למדי בשביל לרוץ בו באותם ימים. השדרות היו מרופדות בחצץ, המדרכות בצואת כלבים, לא היה צל בשום מקום, החוף היה קטוע ומגודר, נמל יפו ונמל תל אביב היו בלתי עבירים. בקיצור, למעט מסלול של חמישה ק"מ על הטיילת, עד לעשור האחרון האימון בעיר היה לא נוח במיוחד, וכמות הרצים הייתה מצומצמת בהתאם.

שלא תבינו אותי לא נכון. אני מתגעגע לתל אביב של הניינטיז. היה לה קסם בוהמייני, ספונטני ופרוע, אבל היא התאימה יותר למשוררים ולאנשי לילה ופחות לריצה, שתמיד הייתה ספורט של המעמד הבינוני (ויש יאמרו – המעמד הבינוני הלבן). בערים אחרות בעולם המצב היה דומה. בפריז לא היה מסלול ריצה סביר אחד במרכז העיר, ובניו יורק הפארקים היו ממש מסוכנים.

בשנות ה־90 החלה החזרה הגדולה לערים במערב. המגורים בעיר שוב נחשבו לראויים ומספקים יותר מאשר חיים בצמוד קרקע בפרברים אחידים. בין יתר התענוגות שהעיר הציעה לאזרח העולם החדש, מרחובות מטופחים עד השכרת אופניים, הייתה גם הריצה. בלחץ הציבור דאגו ראשי הערים למסלולים רציפים לאורך נהרות, על החופים ובפארקים, והתחרויות השנתיות שהם ארגנו הפכו מאירועים עממיים צנועים למפלצות מסחריות שגוררות אליהן עשרות אלפי רצים, עולות מאות שקלים למשתתף ונערכות תחת חסויות בוטות. חנויות לציוד ריצה צצו בכל פינה, והן עורכות מדידות דיגיטליות של כף הרגל ושיפוע הקרסול, מציעות למכירה נעליים שמחירן מתקרב ל־1,000 ש"ח ושעונים דיגיטליים הכוללים מד דופק, GPS ומחשב אימונים אישי.

אני עדיין רץ עם שעון שקניתי ב־30 ש"ח בשוק הכרמל, וגיליתי שעדיף לקנות נעליים זולות אך נוחות ולהחליף אותן לעתים קרובות יחסית מאשר להשקיע בנעליים יקרות, כי מה שהופך את הריצה לספורט עירוני מושלם הוא דווקא הפשטות שלה: לא צריך לקחת שיעורי ריצה, לשלם על מינוי לקאנטרי קלאב כמו בטניס או בשחייה, או להזיז את המכונית. האימון יכול להתחיל בפתח הבית. אפשר להתאמן לבד ולא צריך לתאם קבוצה ולתפוס בעלות על מגרש, כמו בכדורגל או בכדורסל. בריצה לא צריך ציוד יקר ואין כמעט מזג אוויר שאינו מתאים לריצה, פרט אולי לסופות האבק ולחמסין של אוגוסט.

הריצה היא ספורט כמעט מושלם. היא טובה לבריאות, מורידה במשקל, מחזקת את העצמות, מסייעת לאיזון הנפשי ולפריקת מתחים ושוברת את שגרת הישיבה מול המחשב שמאפיינת את עכברי המשרדים העירוניים. היא מסייעת להכיר את העיר מחדש דרך הרגליים, והיא גורמת לי לראות את השקיעה שלוש פעמים בשבוע. יש רק בעיה קטנה איתה: הריצה עצמה אינה נעימה.

כלומר, יש הרבה רגעים נהדרים בריצה – רגעים של סיפוק ושל אופוריה. אחרי 45 דקות של אימון בערך מתרחש שחרור האנדורפינים המפורסם, ויש כמה דקות נהדרות שבהן אתם מרחפים באוויר, שוב בני 20 עם רגליים קלילות, ריאות נקיות ומוח צלול. בעניין הזה הפרסומות אינן משקרות. אבל הריצה, בייחוד באימונים הראשונים או אחרי הפסקה ארוכה, היא גם מאמץ מונוטוני מתסכל, ועוד לא נמצא הפתרון למשבר ברגע שצריך לצאת מהבית וממש להתחיל לרוץ. זה נכון גם למי שרוצים לגמוא שני ק"מ בפעם הראשונה וגם לאלופים אולימפיים שמדברים על הרגע המבאס הזה בראיונות. תמיד חם מדי או קר מדי בחוץ, רטוב או לח מדי, או שסתם יש משהו הרבה יותר הגיוני לעשות עם הזמן. אף אחד לא רוצה לצאת מהבית לרוץ, אף פעם.

אין על החיים האלה. נועם שיזף במרתון ניו יורק
אין על החיים האלה. נועם שיזף במרתון ניו יורק

המדרכה היא אויב

אני רץ על החוף. פארק הירקון נוח יותר לריצה כי יש בו צל ופחות רוח, אבל אני אוהב יותר את הים. אני רץ על קו המים. הריצה על משטחים רכים כמו דשא או חול טובה יותר לשרירים ומאריכה את חיי המפרקים. בטון הוא משטח הריצה הגרוע ביותר.

בזכות השיפוץ של גן המדרון ביפו והטיילת החדשה לאורך שדה דב, אפשר לרוץ היום מבת ים עד תל ברוך בלי לעצור אפילו פעם אחת. אפשר גם לפנות בפארק הירקון ולהמשיך דרך הקטע הרמת גני של הפארק כל הדרך לרמת החייל. אפשר לתפור ככה קרוב ל־40 ק"מ בלי לרוץ במעגלים. אפילו לא צריך לקחת מים, כי יש ברזיות לאורך כל הדרך (אם כי התחזוקה שלהן יכולה להשתפר, אלו שבספורטק מגעילות במיוחד).

חלק מהמסלול הזה מששמש גם את מרתון תל אביב, שמתקיים שוב במתכונת מלאה מאז 2009. מועד המירוץ, בסוף פברואר, הוא בעייתי, ובשנים קודמות הוא נפל על ימי שרב קשים מאוד. כתוצאה מכך הוזנק המרתון לפעמים לפני שש בבוקר. רצנו ברחובות הריקים בין אנשים שהורידו את הכלב ובין חבורות אקראיות שחזרו ממועדונים. המסלול בתל אביב גם הוא לא משהו: במרתון ניו יורק רצים ברחובות הראשיים של ברוקלין, על הגשרים למנהטן ובשדרות הראשונה והחמישית. בתל אביב חלק גדול מהמירוץ מתפתל בשבילים של פארק הירקון או על כביש 2040 המשמים.

אך בכל זאת מדובר באירוע מוצלח. אם במירוץ האחרון שהתקיים בשנות ה־90 לא היו 100 איש שהגיעו לקו הסיום, בשנה שעברה השתתפו יותר מ־2,000 איש במירוץ המלא, ויותר מ־10,000 בכלל המסלולים. אני גמרתי עם שיא חדש שהפתיע אותי מאוד, כי חשבתי שאחרי גיל 40 התוצאות שלי ילכו ויירדו. אגב, הרצינות שבה אלפי אנשים מתייחסים לשיפור של כמה שניות בזמן הריצה שלהם בתחרויות האלו – אף שמדובר בתוצאות רחוקות מאוד, ממש חסרות חשיבות, ביחס לאצנים מקצועניים – היא חלק גדול מהקסם של המרתונים.

אידיאלי לריצה – פארק הירקון. צילום: Shutterstock
אידיאלי לריצה – פארק הירקון. צילום: Shutterstock

ההנאה שבאטיות

זו העצה הכי טובה שקיבלתי בנוגע לריצה: רוצו לאט, וסיימו את הריצה כשאתם מסוגלים ליותר ולא כשאתם ממוטטים פיזית ונפשית, כך שתוכלו להתחיל את היום בתחושה טובה (אם אתם רצים בבוקר) או לבלות ערב נעים (אם אתם רצים אחרי הצהריים). ככה גם תחששו פחות מרגע האימון. הריצה אינה עונש, גם אם היא באה לחפות על כמה הרגלים רעים בתחומי האוכל או העישון.

שוב – רוצו לאט. אם אתם רק מתחילים, וכל מה שאתם יכולים לעשות כרגע זה לרוץ 800 מטרים, תרוצו 500, תלכו קצת ותנסו לרוץ עוד מעט, אבל לא הרבה יותר. תוך שבוע תוכלו לרוץ ק"מ, תוך חודש – שלושה. המאבק היחיד של הרץ המתחיל הוא על שמירה על תדירות קבועה של אימונים (כלל האצבע הוא שלושה אימונים בשבוע, ורק אחרי תקופה ארוכה אפשר להגביר, אבל לא חייבים). כל השאר – הקצב, התחרויות, אימוני העליות או המהירות – יכול לבוא בשלב מאוחר יותר, ואולי גם אף פעם לא.

בנוגע למשבר היציאה מהבית המפורסם אין לי ממש פתרון. השיטה היחידה שאני מכיר היא לבנות ריטואל של פעולות שחוזרים עליהן לפני הריצה בלי לחשוב על האימון עצמו. כשמגיע הזמן לרוץ, אני בשום אופן לא מהרהר בשעה של מאבק ברוח על חוף הים, אלא רק מכרסם משהו מתוק ומחליף את המשקפיים בעדשות מגע. אחר כך אני לובש מכנסיים קצרים וגופייה סינתטית בצבע כתום זוהר, מהמהם שיר קצבי ונועל את נעלי הריצה המכוערות. כעת, כיוון שזה טיפשי ומביש לעשות כל דבר שאינו ריצה בתלבושת הזאת, כנראה אין לי ברירה אלא לצאת.