דפנה לוסטיג נודדת בנייד

"הפעל נתונים בנדידה" תובע האייפון מיד כשהמטוס נוחת בכל מקום שאינו ישראל. בבת אחת מאות נוסעים נכנסים לפאניקה. הפעלת נתונים בנדידה מוציאה לדרך חופשה מוצלחת – עם גוגל מאפס, טינדר, טריפ אדוויזור, ווטסאפ. אבל הפעלת נתונים בנדידה היא גם התחלה של חרדה. הרי ידוע כי סופה של כל חבילה סלולרית להתחסל. כמה זמן זה ייקח? מתי יגיע המסרון המאיים המבשר כי 75 אחוזים מסך החבילה כבר נוצלו והמשך נתונים בנדידה מותנה בשיחה עם נציג שירות? מה הטעם לאכול בפריז אם אי אפשר במקביל להוציא לאחרים את העיניים באינסטגרם? 

לפעמים חו"ל זה רק תירוץ: אחרי שנים של סמארטפונים, הפכו החיים שלנו לחיי נתונים בנדידה; בין קשב מלא לחלקי, בין גירויים חיצוניים לגירויים פנימיים, בין לבד לבין ביחד. אפשר לקחת את הגוף ממקום למקום, עם תרמילים ומזוודות, להזיז אותו בין חדרי מלון לדירות של אייר בי אנד בי. התרגלנו לחשוב שנדידה חייבת להיות גרנדיוזית, אבל החיים בכפר הגלובלי מכתיבים מציאות אחרת. 

פעם הלב המריא אל על, היום הראש נוחת לאייפון. פעם התרחשה נדידה בכלי תחבורה אדירי ממדים, והיום היא מתרחשת בכלי תקשורת קטנטנים. פעם הנדידה הייתה פיזית, היום היא מחשבתית ולעתים מתריסה; זה מבאס שמחשבותיהם של אנשים חותכות באמצע שיחה למחוזות אחרים, אבל גם מתבקש. אין באמת הבדל בין הנדידה הפיזית לנדידת הקשב, חוץ מזה שהאחרונה עולה פחות וזמינה יותר. 

הנדידה החדשה היא כמו חופשה קטנה אחת לחצי שעה. אם היא אל מאמר פוליטי, אל סייל מדהים או אל דיון ארוחת החג בקבוצה המשפחתית, איבוד הקשב במקום אחד הוא רווח במקום חדש: כניסה חטופה לאירוע שמתרחש בזירה אחרת, באנרגיה שונה ובחוקים אחרים. הבריחות שלנו הן קטנות; נסיעות מזעריות ואפקטיביות, טיסות אקספרס לניקוי ראש בשלוש דקות. פריבילגיות ממכרות ושנויות במחלוקת, ששום דבר לא יכול להן. על מה דיברתי?