נדירה: כך החלטתי לקנות דירה בתל אביב

הרגע שבו הבנתי שיש לי בעיה היה כשאשכרה קינאתי במיץ פטל על הבית צמוד קרקע שלו, שנמצא בסביבה ירוקה ונראה מספיק מרווח לגידול משפחה. זו הייתה פסגת האובססיה שהתחילה מהרגע שבו מכרנו את הדירה ההרצליינית של סבתא לוסיה ז"ל וכל אחות קיבלה קצת פחות מחצי מיליון. ועכשיו מוסר ההשכל המעוות: האחות שבאנגליה קנתה בית בן שתי קומות, זאת שבארצות הברית הייתה יכולה לקנות וילה מטורפת אם לא הייתה לה כבר אחת, ורק האחות התל אביבית חיפשה חיפשה חיפשה חיפשה, הפסיקה לחפש כי אמרו לה שהמחירים מופקעים והם ודאי יירדו, התעוררה כשהבינה שהם לא יורדים והמשיכה את החיפוש כשהשוק התייקר פי כמה וכמה.

דירה למגורים כבר הבנתי שלא נוכל לקנות, לפחות לא בתל אביב ובטח שלא בצפון הישן. נשאר רק לחשוב איפה כדאי לקנות דירה להשקעה (אימא'לה). יום אחד, כשהתהלכתי מתחת לעזריאלי ועמדתי לעלות ברגליים כבדות למשרדי אור סיטי נדל"ן, נתקלתי בו – שר האוצר משה כחלון שעמד ודיבר עם מישהו. רצתי אליו, כמעט העפתי את המאבטח ויריתי את השאלה: מה כדאי? דירה ברמת גן? אור עקיבא? פרדס חנה? תל אביב יפו? (לא ביטאתי את המקף). כחלון חייך את חיוך האלי פיניש שלו, אמר את דברו ואני הבנתי: רק תל אביב. כי גם אם מתישהו חזירים קפיטליסטים יעופו, איילון יקפא ויצליחו להוזיל את מחירי הדירות – תל אביב יש רק אחת ותמיד ירצו לגור בה.

פה נכנס עורך הדין שלי לתמונה ועזר לי להתמקד באזור נווה שאנן המתפתח בטירוף. כעבור מלא דירות (שהאמנתי למתווך שהן ראויות רק אחרי שנמכרו), המון פגישות עם הבנק (שהסכימו לתת מימון של 75 אחוז) ומלנתלפים חלומות מסויטים חינניים – קניתי אותה, את הדירה המתוקה שלי (מיליון שקל בייבי) בסוף רחוב וולפסון, מרחק יריקה מהתחנה המרכזית החדשה/הבלוק (ויש בשכונה מי שימדוד זאת ביריקה). עכשיו אני יכולה להסתובב עם התחושה המנחמת שיש כמה מטרים מרובעים בעולם שאני יכולה לקרוא להם שלנו. מיץ פטל, תאכל ת'לב מאדר פאקר.