אתמול היה רע, ויהיה גם מחר

כדאי שתתכוננו, כי הדברים הולכים להשתבש. הולך להיות רע. זו לא פסימיות, אלה החיים: בשלב מסוים העניינים לא ילכו בדיוק כמו שציפיתם. אתם יודעים מה, גם אם החיים ילכו בדיוק לפי התוכנית, בסופו של דבר מישהו שאתם אוהבים ימות. זה יהיה מבאס, אתם תבכו ותהיו עצובים והחיים ייראו ריקניים וחסרי משמעות. תקשיבו לי ברצינות: זה בלתי נמנע וכדאי שתתחילו להפנים את הרעיון.

נדמה לכם כאילו זה דבר רע, אבל זה לא. אתם חושבים שזה רע כי החיים בחברה המערבית בת זמננו הפכו את הפסקה הראשונה לכמעט אסורה על פי החוק. בבית הספר התיכון הדתי שליד הבית שלי משמיעים כל הפסקה במערכת הכריזה שירים שהפזמון של אחד מהם הוא "תחשוב טוב, יהיה טוב, תאמין בעצמך", מהמסרים הכי משומשים והכי מטומטמים שהחברה אימצה לעצמה אחרי אלפי ספרי עזרה עצמית וקבוצות תמיכה לחשיבה חיובית. אם רק תדחיקו את האפשרות של כישלון ועצב, ההצלחה והאושר כבר יבואו לבד.

האמת היא, טוען העיתונאי והסופר הבריטי אוליבר בורקמן, שהרעיונות האלה מסוכנים בהרבה מהאלטרנטיבה, והסיכוי שלכם להגשים את עצמכם גדול בהרבה אם תכירו בכך שיש צד מחורבן לחיים. "אנשים מנסים הרבה יותר מדי להיות שמחים בכוח, ויש לזה השפעה הפוכה", הוא אומר, "התרבות המערבית וספרי העזרה העצמית אומרים לנו להיות מפוקסים על המטרות ולהיות חיוביים ולמעשה יש לזה השפעה הפוכה – זה הופך אותנו לאומללים. דבר נוסף הוא שהרבה יותר טוב להתמודד עם השלילי בחיים והמוות והכישלונות, כל הדברים שאנחנו מנסים לברוח מהקיום שלהם בחיים שלנו, מאשר לסרב לקבל אותן או להתעלם מהם".

בורקמן, בן 38, יצא למסע גילוי של יתרונות המחשבה השלילית, כעמדת נגד לחשיבה חיובית שהפכה לתו תקן של התנהלות, וכתב בעקבות זאת את הספר "החיסון: אושר לאנשים שלא יכולים לסבול חשיבה חיובית". הוא ביקר, למשל, בסמינר מוטיבציה בטקסס שבו מעודדים אנשים להיות מאושרים בכוח ("אני לא אשקר לך, זה עבד גם עליי. אני לא מחוסן, ואולי לא קפצתי בחדווה כמו חלק מהאנשים שם, אבל זה בהחלט השפיע עליי, וזו אולי הוכחה לכמה הדברים האלה בעלי עוצמה. אבל מי שישב לידי היה אחד הסרקסטיים ביותר באולם כנראה, שכל הזמן אמר בציניות: 'כן, וואו, אני ממש מרגיש עכשיו מלא מוטיבציה, בטח', והוא אולי דוגמה לכמה זה חסר סיכוי לנסות להכריח מישהו פסימיסט מטבעו להיות אופטימי").

לעומת זאת הוא ביקר במקסיקו אצל חוגגי יום המתים, שמקבלים באהבה את סוף החיים שאנחנו כה נמנעים לחשוב עליו, והשתתף בסדנת ויפאסנה שבה המשתתפים מעומתים עם הרגשות השליליים הכי עמוקים שלהם. "רוב הספר שלי הוא לא ביקורת על החשיבה החיובית, אלא הצעת חלופות. יש הרבה מאוד מסורות, עתיקות בהרבה מחשיבה חיובית, שמדברות על היתרונות של חשיבה שלילית, וזה היה מעניין ללמוד כלים לעשות את זה".

לפי בורקמן, הכחשת האספקט השלילי בחיים היא ממילא מטרה בלתי אפשרית, והוא משווה את זה למשחק החברתי הידוע (אולי) שבו מבקשים ממישהו לא לחשוב על דוב קוטב. "זו מטרה שמביסה את עצמה, וזה מה שיכול לייאש אנשים", הוא אומר.

אבל אתה אומר לעשות את אותו הדבר עם מחשבות שליליות.

"דווקא ניסיתי לא להציג את אותה גישה באופן הפוך. אם אתה אופטימי מטבעך, אני לא מציע שתהפוך בכוח להיות בחור שלילי. אני אומר שזה בסדר להיות פחות מאושר, ושזה מועיל לחשוב על הצדדים הפחות נעימים של החיים".

מבחינות מסוימות, זה נראה כמו ניסיון להכשיר את הבאסה: תראו כמה זה חיובי להיות שלילי.

"אני מכיר בפרדוקס ולא מנסה לפתור אותו. אני גם לא אומר שאם מישהו בדיכאון צריך להגיד לו שזה אחלה ומצוין. לא, דיכאון זה דבר נורא. אבל להגיד למישהו שהוא בדיכאון 'פשוט תחשוב חיובי וזה יעבור' זה הדבר האחרון שיעזור לו. העובדה היא שיש לנו מעט מאוד שליטה על המחשבות שלנו בעזרת כוח הרצון כפי שספרי עזרה מנסים להציע. אתה לא יכול לבחור. הדרך היחידה היא לקחת צעד אחורה ולמצוא דרכים להתמודד עם שני הצדדים של המטבע. אני לא מבטל ספרי עזרה באופן קטגורי. יש מי שטוען שאני כתבתי ספר כזה, ואני חושב שזו טענה הוגנת".

בכתיבה שלך אתה מתייחס לאושר ולהצלחה כמושגים זהים, ואני חושב שזה לא נכון. אולי תהיה בעל מוטיבציה להצליח אם תחשוב על השלילי, אבל לא בהכרח תהיה מאושר יותר.

"זה נכון שאפשר להאשים אותי בטשטוש הגבולות בין שני המושגים, אבל יש לי תשובה טובה: אני חושב שהרעיון הבסיסי, שאם אתה מנסה יותר מדי יש לזה השפעה הפוכה, נכון גם לגבי הצלחה וגם לגבי אושר. ואני חושב שאפשר גם להתחיל להטיל ספק בהגדרות האושר של החברה המערבית, וזה המקום שבו שני המונחים מתמזגים. אם אתה מקבל את האושר כחיים אותנטיים שבהם יש חוויה אמיתית של מגוון הרגשות האנושיים, על השלילי והחיובי שבהם – זה קולע. אבל הרעיונות שלי נכונים גם אם נאחזים בתפיסה המערבית של אושר והצלחה. אני לא אומר שכסף והכרה לא מדברים אליי, אבל לא צריך להגיע לרמת זן־מאסטר כדי ללמוד מהספר. גם אני לא מוותר על הרצון למכור עוד כמה עותקים מהספר החדש שלי".

אולי אתה פשוט בדיכאון, כמו כולנו.

"אני לא סובל מדיכאון רציני. הניסיון להתחבר לנגטיביות היא לדעתי דרך טובה ומלאה יותר לחיות את החיים. האם אתה רוצה להגיע לסוף החיים שלך ולהגיד: חייתי באמת, חוויתי את הרגשות האנושיים במלואם; או שאתה רוצה להגיד: יופי, הצלחתי להדחיק 50 אחוז מהדברים שצריך להרגיש כדי להיות אנושי. אני חושב שהתשובה ברורה".