יצאנו לבדוק את הברים החדשים בתל אביב

קונסיירז'

הקונסיירז' לא רצו לשתף פעולה עם הכתבה שלפניכם, אז נאלצתי ללכת אנדרקאבר. הקאבר: אני שכן שלהם והכלבה שלי ג'וני, על שם ג'וני מיטשל, מתה הערב בשיבה טובה. זה עבד! תמורת 38 ש"ח בלבד הם נתנו לי ערק להתנחם בו. נשמות טובות. המסקנה: הקונסיירז' החדש, שפועל בקושי שלושה שבועות, מתמחה בעיקר בקיבה ופחות בכליות. כמעט על כל השולחנות היו מנות סביצ'ה והמבורגר, וכל הבפנוכו די הסריח מעשן המטבח הפתוח. מצד שני, מאחר שהוא נמצא בלב דיזנגוף – שגם בערב שני הומה יותר מאלנבי בסילבסטר שנופל על יום העצמאות – אין ספק שהקונסיירז' יהיה עוד סיפור הצלחה מבלי להיות סיפור מעניין בכלל.

בעלבית: החבורה של הטיילורמייד.
המי והמי: סחים בסחי הסחיאדה.
תפאורה: קזבלנקה־דרמסלה. השירותים הם האדומים ביותר מחוץ לגיהינום.
מה נשמע: גלגלצ, מינוס דיווחי התנועה.

לקונסיירז'

[tmwdfpad]

מלון נורמן

שעה שברים היפסטריים נעים על ציר ה־80־90, ברים של מלונות בוטיק נעים על ציר ה־20־30. אני לא יודע למה זה. אולי כי בשנות ה־20־30 יוקרה עוד לא נפרדה לעד ממגניבות. אולי כי בשנות ה־80־90 יוקרה נקשרה לאסונות תרבותיים כמו כריות כתפיים. כך או כך, גטסבי הגדול היה מרגיש בבית בתל אביב שהרבה תל אביבים כבר לא מרגישים בה בבית.

גם הלייבררי בר, שנפתח בלובי מלון נורמן החדש של רשת Small Luxury Hotels, הוא בר קוקטיילים, ג'נטלמן קלאב בריטי, אלה פיצג'רלד והמון הון. התפריט באנגלית מציע קוקטייל בשם High Commissioner, שעלותו 270 שקלים חדשים, ועליו נכתב: An indulgent blend of Glenfiddich 21, Grand Mariner, and French vermouth. שימו לב, אחיי העבדים, לפסיק האוקספורדי לפני הוורמוט הצרפתי – הוא לבדו שווה 100 ש"ח! קלאסה! סטייל! הוורמוט מצרפת והפסיק מאוקספורד!

האמת היא שהבר החדש של מלון נורמן קטן יותר מזה של מלון ברדיצ'בסקי או מלון מונטיפיורי. בסך הכל 22 מקומות ישיבה, פלוס שישה מקומות על הבר. נראה שהבר החדש פונה בעיקר לאורחי המלון. גם העיצוב רגוע יותר. הלייבררי בר הוא לא מקום לחגוג בו יום הולדת, הוא מקום לחתום בו על עסקאות ענק – למכור נשק גרעיני, לקנות נשק גרעיני, להחכיר את הירח לאלף שנה. קלאסה! סטייל! פסיק אוקספורד!

חזור אל כור מחצבתך, משורר דל שאוכל חומוס כבר שבוע ומשווע לאוכל חם. לא יהיה לך אוכל חם! לך לא! אוכל חם זה בוטיק. זה יוקרה. ואילו אתה אחרון במדרג החברתי: מלון נורמן, ביבי נתניהו, פסיק אוקספורד ועודד כרמלי.

המי והמי: האוליגרכים באים. אוינק!
מה נשמע: "We'll meet again, don't know where, don't know when".
כוננות ספיגה: מסעדת נורמן הסמוכה של השף ברק אהרוני. בהמשך תיפתח גם סושייה בקומה השלישית.
אטרקציה: שוגר מאמות.

ללייבררי בר

הייד אנד סיק

ההייד אנד סיק, שנפתח על נשמתו הנפוחה של הצימרמן, שהושק על גופתו החרוכה של הברנר, הוא מקום קשוח. גברים שעירים. בלונדיניות בשמלות אדומות. דיפ האוס, דיפ דיסקו, סופט פורן. פאקה פאקה ואז פיק אפ. אני חושב שאין לי פרצוף לזה ויוצא לחצר. בבת אחת קוקטייל בר בסגנון מנהטן הופך לחצר נוסח הר סיני. שולחנות קק"ל ארוכים, חברים עושים לחיים, ימי הולדת, כולם פעילים ביש עתיד. אכזבה.

בעלבית: גל שקין ואורון לרנר.
המי והמי: בפנים בייקרים, בחוץ שנה ג' בבינתחומי.
תפאורה: בפנים מנהטן 2000, בחוץ הפרוזדור 2010.
כוננות ספיגה: סביצ'ה ב־39 ש"ח, פילי צ'יז סטייק ב־44 ש"ח, בליני סלמון ב־36 ש"ח.

להייד אנד סיק

ברקוני

הברקוני הוא ספורטס־בר חדש בדיזנגוף סנטר. כן, בר בתוך הסנטר. במפלס השלישי. כבר שלושה חודשים. דב, הבעלים (בשותפות עם דיזנגוף סנטר בכבודו ובעצמו), מסביר: "אחרי סרט, לפני סרט, במהלך הקניות – כיף לשתות בירה. זה קונספט חדש בעיר, אבל מקובל מאוד בערים אחרות". ואילו בוריס הברמן מוסר: "אתמול היו פה קבוצה של תיירים קנדים, פירקו את הבר בחמש בערב – זאת תרבות שתייה!".

המי והמי: תיירים קנדים, אבל לא רק. לפעמים יש גם חיפאים.
מה נשמע: בלוז, רוק, אוסף המבצעים של הסופר פארם.
כוננות ספיגה: נשנושים בקטנה.
אטרקציה: פלאטו שרון עשוי להגיח בכל רגע.

לברקוני

[interaction id="548082d4c0bb85aa3a1c1fee"]

זנזיבר

ב־1991 פתחו ערן וייזר ושוקי לרר את הזנזיבר באבן גבירול. כשהשלום עוד היה מציאות הזנזיבר כבר היה אגדה: בר מודרני עם 100 סוגים של וויסקי, מלצריות כמו עינת ארליך ועינב גלילי, לקוחות כמו יונתן גפן ואסי דיין, סנדוויץ' רוסטביף כמו של השף חיים כהן ועודד כרמלי כמו של כיתה א', כשעוד הייתי צעיר וחתיך וידעתי חיבור וחיסור.

אחר כך פתח וייזר, עם או בלי לרר, את פאפאגיו הברזילאית, את הדיקסי של חיים כהן, את מסעדת מיקה של מיקה שרון, את רשת מינה טומיי ואת אודאון ברחוב הארבעה – מוסדות קולינריים שהייתי מכיר אם לא הייתי הומו סביחוס בפרט ופלאפלופיל בכלל. אחר כך באה האינתיפאדה השנייה ואנשים עברו לאכול פיצה מקפיצה (2000־2002) ונקניקיות של מיס לוסי (2002 עד מבצע חומת מגן). אז הבשיל במוחו של וייזר הרעיון להעביר את עסקי הבשלנות אל המטבח הביתי, והוא ייסד את רשת DOMO לכלי מטבח.

והנה, כמו סנונית המבשרת את האינתיפאדה השלישית, לפני חודשיים חבר וייזר שנית או שלישית או שישית ללרר, והשניים פתחו מחדש את הזנזיבר – הפעם בקרליבך 25. "אני טו אולד טו רוקנ'רול אבל טו יאנג טו דיי", אומר וייזר, שתכף סוגר 60. "זאת חוויה קסומה, כי הפעם לא באנו במאסט, אלא עם נישה מוגדרת: לפנות לקהל התל אביבי המבוגר יותר, של בני ה־40, ה־50 וה־60, אנשים שרוצים לאכול ולשתות טוב ולבלות כמו שצריך. העובדה שמה שחשבנו עליו בתיאוריה כהנחת עבודה די הזויה עובד גם בפועל – זה סוג של חלום. הבאנו את הסו־שף של מסעדת מיקה, ז'וזוטוגדה, וגם את הברמן טל גרובר שהיה גם במיקה וגם בזנזיבר הקודם".

לזנזיבר

שפגאט

השפגאט הוא לא ממש מקום חדש, אבל לאחרונה הוא עבר שיפוץ שהפך אותו לדו מיני: בית קפה בחלל הגדול שנפתח לרחוב, קלאב בחלל הקטן של הבר. נוסף על כך השפגאטים הוסיפו חנות מתחלפת בקומה העליונה (בימים אלה: ליין תיקים). אין מה לומר, הגייז מתברגנים – קודם חתונה, עכשיו לפטופים.

בעלבית: אימרי קלמן, רן לבל ויעל גל.
תפאורה: אמפיתאטרון בלסבוס.
מה נשמע: גלגל"צ ביום, בלוק בלילה.
כוננות ספיגה: תפריט האוכל הזמני כולל כריכים, קרואסונים, פיצות וטורטיות.

לשפגאט

מונשיין

סוד! סודי! חסמב"ה! המונשיין הוא בר קוקטיילים שמשחק על תקופת היובש. אי לכך הכניסה אליו היא ממסדרון צדדי ממסעדת מטבח לילה. המסדרון מוביל לשתי דלתות: אחת לשירותים, אחת לירידה למרתף הזעיר של המונשיין – שם גנרי לאלכוהול לא חוקי שזוקק בן לילה. הכל פה צועק אמריקנה מלוכלכת של שנות ה־20. אפילו הברמנית בלונדינית בג'ינס.

בעלבית: מור סיקורל.
המי והמי: צעירים חסרי מנוח.
מה נשמע: הארד רוק קפה.
כוננות ספיגה: כנפיים ב־33 ש"ח, נקניקיות עגל ב־27 ש"ח, מק אנד צ'יז ב־26 ש"ח.

למונשיין

מוזנר

המקום שהייתי יושב בו אם לא הייתי אני. כלומר, אם הייתי מתחיל להיות אני מחדש. קהל חתיך אך ביתי, מצביעי עבודה גם בעידן בוז'י, בטח שירתו בתותחנים. בר שכונתי קלאסי, פלייליסט של רוק רך אך חופר במידה, דיבור נגוע שמתחיל באפרסק ונגמר באורגיה. בערב יום ראשון המקום מלא, כולם יושבים על הבר, כולם חברים, צ'ייסרים שמחים. איפה וודי הרלסון?

בעלבית: החבורה של הפוסטר.
תפאורה: פלורנטין, 1995.
מה נשמע: דיוויד בואי, כל הקריירה.
כוננות ספיגה: שניצל וצ'יפס ב־36 ש"ח, כריך גאודה ב־32 ש"ח, צ'יפס בלגי ב־32 ש"ח.

למוזנר

תחת

מעשה שהיה כך היה. יום אחד הלך חיים ויטלי כהן למועדון הצימר, עשה שם מלא דיסקו וחזר דולפין. לא דולפין כמו שחוזרים מהודו, דולפין ממש: יונק ימי אינטליגנטי שמתקשר באמצעות סונאר אקטיבי. והוא מאוד אקטיבי, הדולפין הזה. לפני חודש הוא פתח את התחת, מועדון פופ אפ חדש באבן גבירול. התחת נקרא כך משום שהוא נמצא מתחת לגלריה גבירול ומתפתל פנימה כמו מעיים, והוא פופ אפ מאחר שהוא נמצא במקלט של בניין בזק המיועד להריסה. עד שיקום מגדל היוקרה שייבנה במקום (תודו שהופתעתם), חברת BIT של כריש הנדל"ן אורי הלר העבירה את המבנה לרשות העירייה, שהעבירה אותו לרשות הציבור: סטודיואים בקומות העליונות, גלריה גבירול בקומת הכניסה והתחת במקלט. בתורת המשחקים מדובר בסיטואציה קלאסית של ווין־ווין־דולפין. באקלים השלטוני בישראל מדובר בסוג של נס.

ו"מקלט" זה אנדרסטיימנט לחלל שמזכיר בהיקפו את האנגר הנשק הגרעיני בדימונה (כך על פי מקורות חייזריים). מדובר בבלוק של מרכז תל אביב, בהילטון של הצימר, בלווייתן של הדולפין. התחת הוא לבירינת ענקי עד כדי כך, ששתי להקות יכולות להופיע בתוכו בו זמנית מבלי להיכנס זו לזו לתחתונים. ככה זה בתחת: אנשים ודולפינים מסרבים להיות אויבים. אך שלא כמו הבלוק, הדולפינריום הוא הרקטום החדש של מה שנקרא סצנת האינדי התל אביבית. במקום די.ג'יי וואטאבר מברלין או דטרויט, כאן תשמעו להקות, תקליטנים ומופעים כנעניים כמו רייסקינדר, המפשעות, ביטר ג'וז, רונה מלכין, מוחמד ג'בלי ותום יער. בהתאם לכך, ובמסורת הצימר, הכניסה עולה 10 ש"ח בלבד ומחירי הדרינקים מזכירים את ימי פרה יאיר לפיד. נוסף על כך, יש כאן פוסטר של דודו טופז ורקע של הר הבית. אוכל אין כאן. אנחנו נוותר על עוד בדיחה אנאלית.

לתחת