מיטות ארעיות, בתים הרוסים ונדודים: נערות מספרות על החיים בהוסטל

מיכל בן זקן מתמקמת בכיסא המנהלת במשרדה. היא מחפשת זווית נוחה שבה הבטן ההריונית שלה (שמונה חודשים) תרגיש בנוח. ברקע נשמע השיר "בסבוסה די" של שריף הילד הדרוזי, שמנעים את זמנם של תריסר טינאייג'רז שמנקים בקדחתנות את המטבח של ההוסטל לקראת פסח. הם עושים את זה במרץ וביעילות של נערי סיפון, לא מרשים לעצמם להתמסר למוזיקה מעבר לתנודות ראש קלות שמשתלבות בתנועת השפשוף.

מתוך פרויקט "Over Night" בהוסטל מקום אחר (צילום: נעמה קליימן)

"שמע, ההוסטל שלנו הוא מקום מחבק אבל גם תובעני", מבהירה בן זקן. "יש פה חוקים ברורים ולא לכולם קל לעמוד בהם. מי שמשתמש בסמים, באלכוהול, מחזיק נשק חם או קר או אפילו נוגע במישהו אחר, כולל חיבוקים – עולה לוועדה. יש אצלנו מתח מתמיד בין הרצון שזו תהיה מסגרת בטוחה לבין זה שאנחנו מכניסים לפה כל נער ונערה שדופקים לנו על הדלת, בלי לשאול שאלות ובלי לבדוק מיהם ומהם".

זה ארבע שנים מנהלת בן זקן את מקום אחר, אחד מ־17 ההוסטלים לנוער בסיכון שמפעילה עמותת אותות. ההוסטל נפתח ברחוב בזל ב־1993 וקולט בכל שעה ביממה, בכל יום בשבוע, נערים ונערות שמוזמנים לשהות שם במשך שלושה חודשים לכל היותר. בכל רגע נתון ישנים שם מקסימום 18 דיירים שאליהם מצטרפים עובדים סוציאליים, אב ואם בית, רכזת, מנהלת, כמה מתנדבים ובני שירות לאומי. הילי סובול ז"ל, שנרצחה בפברואר האחרון ב־130 דקירות סכין, ככל הנראה על ידי בן זוגה של אחותה התאומה, שהתה אף היא במקום אחר במשך כחודשיים, עד דצמבר האחרון.

"מגיעים לפה נערים ונערות בגילאי 12, 13 ועד 18", מספרת בן זקן. "המשותף לכולם הוא שמדובר בתקופה הקשה בחייהם. יש לנו יהודים, ערבים, חרדים, אריתראים, נרקומנים, פגועים מינית ומה לא, מרביתם מאוכלוסיות מוחלשות אבל לא כולם. לפעמים המשטרה מורידה אותם אצלנו, לפעמים רשויות הרווחה ולפעמים הם דופקים על הדלת בעצמם. מטרת השהות שלהם פה אינה רק מזעור נזקים, ולכן יש לנו פה מרכז למידה שמחליף את בית הספר, יש תורנויות מטבח, ניקיון והכל. המטרה היא שבתום התקופה שלהם פה תימצא לנער או לנערה מסגרת אחרת וקבועה כמו פנימייה או הוסטל אחר, וגם חזרה הביתה היא אופציה לפעמים".

לפני כשלוש שנים הגיעה למקום אחר הצלמת נעמה קליימן כדי להתנדב. היא נפגשה אחת לשבוע עם הנערים והנערות לפגישות אישיות, דיברה איתם וצילמה אותם לבוק אישי שהעניקה לכל אחד מהם. "המפגשים נערכו לרוב על המיטה שלהם, בחדר המשותף שבו הם ישנים", היא מספרת, "כי זה המרחב האישי היחיד שלהם במקום. קרה שהצטברו אצלי צילומים רבים של אותן מיטות, שבעצם שימשו גם דיוקנאות שלהם".

בפסח הציגה קליימן את "Over Night" תערוכה של צילומי המיטות של דיירי מקום אחר במסגרת פסטיבל הצילום בנמל יפו שאותו הפיקה אמנותית. "לנערים ולנערות האלה אמנם אסור לקשט את הקיר ליד המיטה שלהם בפוסטרים וכיוצא כאלה", מספרת קליימן, "והדבר היחיד שהם יכולים לבחור הוא את המצעים שלהם, מתוך ערמת מצעים שיש בהוסטל. מה שיוצא זה שהמצעים ומידת ההידור שלהם הופכים להיות מה שמייצג את הנער, ופתאום דברים פרקטיים ומובנים מאליהם לכאורה כמו מיטה וסדינים הופכים במקום הזה להיות המבצר האינטימי של הבן אדם שגם מספר את סיפורו".

לולי, 19 וחצי

שהתה בהוסטל כשלושה חודשים בתחילת 2013 וחודשים נוספים ב־2015

"בעוד חודש אני אמורה להתגייס לצה"ל. נאבקתי על זה במשך שנים כי הצבא החליט לא לגייס אותי. עד לשכת הרמטכ"ל הגעתי. אני רוצה לשרת במג"ב או בקרקל, וכנראה אתחיל בטירונות במחווה אלון. גם טוב. לא נראה לי הגיוני שיפסלו אותי בגלל דברים שקרו לי בעבר – אני חולמת על הגיוס מאז גיל 7, כשעליתי מצרפת. אני אוהבת את המדינה ורוצה לתרום.

בגיל 15 הגעתי למקום אחר בפעם הראשונה. עובדת סוציאלית החליטה שעדיף שאני אעזוב את הבית. גרתי שם עם אחותי התאומה ואימא שלי ובעלה החדש והאחים שלי. היחסים הידרדרו והפכו בלתי אפשריים, הרבה אלימות מילולית וקצת פיזית. הייתי בהרבה מסגרות, איפה לא: פנימייה בבאר יעקב, הוסטל בנות בהרצליה, בית השאנטי בתל אביב ובית דרור לנוער, אבל רק במקום אחר הרגשתי בבית. הייתי שם שלוש פעמים שונות, שבעה חודשים במצטבר. זה המקום שהכי הרגשתי בו בבית, תמיד קיבלו אותי שם והרגשתי שייכת. בהוסטלים אחרים לא התחברתי לאנשים, לצוות ולאווירה, אבל במקום אחר אני רק דופקת על הדלת וכבר הדופק שלי על 200 מרוב התרגשות.

הקשר עם אימא שלי נהיה רופף עם הזמן. עם אחותי התאומה אני בקשר מצוין, גם היא עזבה את הבית בשלב מסוים ועברה לכל מיני מסגרות. היום אנחנו לא מדברות בכלל עם אימא שלי וגם לא עם אבא שלי, שגר בצרפת. כשאני פוגשת אנשים חדשים אני לא ממהרת לספר שגרתי בהוסטלים, זה לא דבר שמספרים מיד, בטח לא למישהו שלא מכיר אותך. זה מרתיע אנשים. אבל אני גאה בתקופה הזאת, זה ללא ספק חישל אותי. היום אני גרה בדירה משלי בתל אביב, אבל אני מדברת איתך עכשיו מבית השאנטי בבאר שבע. קפצתי לפה להגיד שלום לאנשים".

המיטה של לולי. מתוך פרויקט "Over Night" בהוסטל מקום אחר (צילום: נעמה קליימן)

רות, אוטוטו בת 18

שהתה בהוסטל בין אוגוסט־דצמבר 2012

"בשנה האחרונה אני גרה בפתח תקווה עם אימא שלי ואחותי. לפני שנתיים הפסקתי ללמוד בתיכון, ומאז התנדבתי שמונה חודשים בחוות סוסים ובשנה האחרונה אני עובדת בחווה אורגנית בבית זית ליד ירושלים. התקופה בחוות הסוסים ממש עשתה לי משהו, זה היה מדהים, כל מה שעשיתי זה סוסים. נהייתי ממש טובה בזה והעברתי שיעורי רכיבה לילדים ולמבוגרים.

למקום אחר הגעתי בגיל 14 מפנימיית בן שמן. לא הלך לי בפנימייה, היו לי דאונים ובסוף חזרתי הביתה בגללם. אבל בבית לא היה טוב בכלל, ההורים שלי פשוט לא יכלו לגדל אותי – אבא שלי מבחינה כלכלית ואימא שלי מבחינה רגשית. במקום אחר נשארתי חמישה חודשים למרות שבעיקרון מותר רק שלושה, פשוט ממש לא רציתי לעזוב. זו הייתה תקופה קשה בחיים שלי, ובהתחלה לא הסתדרתי עם כל החוקים שם, עם זה שאסור לקלל ואסור לגעת באף אחד ולחבק. פעמיים עזבתי וחזרתי. בסוף התרגלתי ולמדתי לאהוב את המקום. הצוות שם היה מדהים אליי וזה היה בחופש הגדול אז הכל הרגיש כמו קייטנה אחת גדולה.

כשנכנסתי למקום אחר הרגשתי המון עצבות וכעס. הידיעה שהבית שלי לא מסוגל לספק את הצרכים שלי ושגם בפנימייה לא הצלחתי להשתלב הייתה לי קשה. עם הזמן הכרתי חברים בהוסטל ועם חלקם אני בקשר עד היום, בנות ובנים. בספטמבר אני אתחיל לעשות שירות לאומי עם נוער בסיכון, אולי אפילו במקום אחר. זו תהיה סגירת מעגל בשבילי לבוא לנערים ונערות בהוסטל בתור בת שירות, שזה מין אחות גדולה כזו ולא סמכותית כמו המדריכים".

המיטה של רות. מתוך פרויקט "Over Night" בהוסטל מקום אחר (צילום: נעמה קליימן)

אלה, בת 21

שהתה בהוסטל בין דצמבר 2012 לאפריל 2013

"היום אני גרה בהוסטל בירושלים ובקרוב אעבור לדירה משלי. אני סטודנטית לחינוך במכללה פה בירושלים ומאוד אוהבת את הלימודים. במקור אני מבת ים, עשיתי שירות לאומי עם ילדים בסיכון ובכל פעם שהם עשו לי את המוות אז אמרתי לעצמי 'וואי, ככה גם אני הייתי עם המדריכים שלי כשהייתי קטנה יותר?'.

הגעתי למקום אחר בגיל 18, זו הייתה תקופה מורכבת וקשה בחיים שלי. באתי לשם כי המצב בבית היה רע ממש במשך תקופה ארוכה, אבל עם כמה שהיה רע בבית – התקשתי לעשות את הצעד ולעבור להוסטל, כי זו מילה שמעוררת רתיעה בשמיעה ראשונה. זו הייתה בחירה שלי ללכת לשם, לא הכריחו אותי או משהו, וזו הייתה בחירה קשה, כי הבנתי שאם לא אדאג לעצמי, אז אף אחד לא ידאג לי. הרווחה פספסה אותי כל השנים.
כל החיים חייתי במין בועה שכל מי שהיה סביבי היה די דומה אחד לשני, ופתאום, במקום אחר, פגשתי אנשים מדתות שונות, ערבים, עובדים זרים, ומודה שפחדתי בהתחלה כי הייתי חננה כזו, אבל בסופו של דבר התחברתי לאנשים ולצוות. מה שהיה לי הכי קשה זה שהדלת הייתה פתוחה כל הזמן ובכל רגע נתון יכולתי לבחור ללכת משם. היה לי קשה גם לבטוח באנשים, זה לקח לי זמן כי אחרי שעברת פגיעות בחיים לא דבר קל לבטוח שוב במישהו. ניחמה אותי הידיעה שכולנו בהוסטל אכלנו חרא בחיים, ולכן גם הבדלי הגילים לא ממש שינו לי. מה שמשנה זה הגיל המנטלי שלך, לא הביולוגי, וכולם בהוסטל היו חצי ילדים חצי מבוגרים כאלה בעקבות כל מה שהם עברו בחיים".

המיטה של אלה. מתוך פרויקט "Over Night" בהוסטל מקום אחר (צילום: נעמה קליימן)

דנה, בת 18

שהתה בהוסטל בין פברואר למאי 2014

"אני גרה עכשיו בהוסטל בנס ציונה ובקרוב אעבור לדירה בלוד עם אחותי הגדולה. אני במקור מלוד, לודאית כמו שאומרים. עדיין לא ברור אם אעשה צבא או שירות לאומי, כנראה שירות לאומי. אני מאוד רוצה לעשות אותו בהוסטל כלשהו, להחזיר לנערים את מה שקיבלתי בעצמי בהוסטלים שהייתי בהם לאורך השנים.

למקום אחר הגעתי בגיל 16. היו לי בעיות בבית, הקשר עם ההורים היה ממש רע ורק החמיר עם הגיל. הם התנהגו איתי בצורה ממש לא נכונה, לא בדיבורים, בוא נאמר ככה, ובנוסף אימא שלי במצב בריאותי לא טוב, אם אפשר לקרוא לזה ככה. גם אחותי עזבה את הבית בגיל מוקדם. התחלתי להיפגש עם מחלקת הרווחה בלוד כי היה לי קשה בבית, ואחרי פיצוץ גדול שהיה לי פעם עם ההורים, נציגת הרווחה לקחה אותי מהם והביאה אותי למקום אחר.

הייתי שם שלושה חודשים וזו הייתה תקופה מורכבת. בהתחלה זה היה שוק כי לא שמעתי בחיים על המילה הוסטל, ופתאום אני מוצאת את עצמי גרה עם ילדים אחרים ומדריכים, ובלי כל הציוד שלי והפלאפון. זה היה ממש מבאס וקשה. לקח לי זמן להתחבר לאנשים, אבל עם הזמן זה קרה, ועד היום יש לי חברים וחברות משם.

ההוסטל עשה לי ממש טוב, פתח לי את הראש. עד אז הייתי סגורה על זה שאם רע לך בבית, אז בורחים לחברים או משהו וזהו. למדתי שאפשר להתחבר לאנשים גם בלי מגע, כי הרי אסור לגעת שם באף אחד. באתי לשם ילדה סגורה שלא משתפת בכלום והפכתי לבחורה שמשתפת הרבה במה שהיא מרגישה ועובר עליה. לא רציתי לעזוב, אבל הייתי חייבת כי זה מקום זמני, אבל עזרו לי לעבור להוסטל בנס ציונה ולהתאקלם שם. אני מאחלת לכל ילד שרע לו בבית להגיע למקום שבו יחבקו אותו, גם אם זה בלי לגעת".

המיטה של דנה. מתוך פרויקט "Over Night" בהוסטל מקום אחר (צילום: נעמה קליימן)